לא רק נתניהו שכח את אברה מנגיסטו

כותב אורח: חיים ביטון

כמו ישראלים רבים, גם אני צפיתי השבוע בדיווח הטלוויזיוני על הנהגת החמאס בעזה שמצאה לנכון לציין את ניצחונה על ישראל במבצע צוק איתן. לססמאות המלחמה, לאיומים בחיסול מדינת ישראל ולקריאות להתאחד כדי להכחיד את הישות הציונית הזדונית כבר התרגלנו. אבל בעודי צופה בעצרת, באדישות האופיינית לי בכל הנוגע לקללות וההשמצות של אנשי החמאס, נותרתי קצת נבוך משום שלא הצלחתי לפענח כמה מסרים שעברו משם. המיצג האמנותי של יד הברונזה המאוגרפת האוחזת בדיסקיות של החייל אורון שאול ושל עוד שני עלומי שם, נותר אצלי כחידה לא ברורה. מה מייצגים סימני השאלה? איזה מן ניסיון הפחדה זה? מדובר בחיילים חטופים נוספים שזהותם לא ידועה להם, או שזהו ייצוג של החטופים הבאים שעוד יחטפו לנו בעתיד?

בבוקר המחרת הכל התבהר, כשבחדשות הבוקר דיווחו על שני ישראלים שחצו את הגבול לעזה ומוחזקים בידי חמאס. בבת אחת חזרה אלי המועקה, שהצלחתי להדחיק, וליוותה אותי לאורך מבצע צוק איתן: משחקים בנו. אני ומשפחתי הקטנה כמו שאר תושבי הדרום משמשים בבחינת פיונים בלוח השחמט הארור הזה של הפוליטיקה הישראלית-פלסטינית.

> שני ישראלים חיים בידי חמאס: לדבר על חילופי שבויים עכשיו

את תקופת צוק איתן ביליתי יחד עם זוגתי (שתחיה) ושתי בנותיי הפעוטות. אשתי עסקה בפעילות אזרחית לחיזוק העורף בשדרות סביב לשעון ואני הופקדתי על המשימה המורכבת והחשובה לנסות לטשטש ולהסתיר מבנותינו עד כמה שניתן את קולות הנפץ והירי שמופקים מרחק קילומטרים בודדים מחצר ביתנו. לאורך כל התקופה ההיא, פיתו אותנו להאמין שהנה עוד רגע זה נגמר. והנה עברו חמישים וכמה ימים ועוד כשנה ושום דבר לא נגמר. ביקשו אותנו לצאת מהבית ואז לחזור אליו, להתאחד כחברה ואז להתעמת עם מי שחושב אחרת מאתנו, לספר כמה קשה לנו ואז לא להתבכיין, את הכול עשינו. אולי כי ככה הרגילו אותנו, להדחיק, לשתוק לשכוח ולהמשיך כאילו כלום לא קרה.

הנכונים והלא נכונים

אז זהו, עכשיו אני מבין. קרה פה משהו, ואני מבין שקורים פה דברים כל הזמן ושלא מספרים לנו כלום, ואנחנו לא ממש עושים משהו כדי להיחלץ מהאדישות שלנו. אך אין זה פלא כלל וכלל, למען האמת זה אפילו די הגיוני נוכח המציאות שאנו בחרנו לעצב לעצמנו, ונוכח הניכור ההולך ומתפשט בתוכנו כמו תהליך מתקדם של ניוון וריקבון.

כבר ארבע קדנציות שאנחנו בוחרים באופן דמוקרטי ביותר ממשלות ימין שבראש מעייניהן לא עומדים האזרחים של המדינה הזו, ועוד חמור מזה בטח לא אלה שבחרו אותן. מתוך להט אידיאולוגי קפיטליסטי-ניאו-ליברלי, לאורך שנים ובאופן שיטתי ועקבי מפוררות ממשלות הימין כל תשתית של מוסדות וארגונים חברתיים ומציעות למכירה את נכסי המדינה לכל ברון שאפילו לא מרבה במחיר. כל שדרוש לו, אנו מבינים אט אט, הוא פשוט להכיר את האנשים ה"נכונים" במקומות ה"נכונים".

בהינתן מצב כזה, מתעצם אט אט תחת אפנו תהליך הדרגתי וסמוי מן העין הבלתי מזוינת של הפרדה בין האנשים ה"נכונים" לאנשים ה"לא נכונים". ה"לא נכונים" מסוממים באופן שוטף בשלל סמי הזיה ואשליה שאמורים להעניק להם תחושה כוזבת של שוויון, כוונות טובות, שייכות וכמובן הסם החזק והמשכר ביותר; סולידריות. מצבם גם מחמיר משום העובדה שהם לא מסתובבים ב"מקומות הנכונים", את ה"לא נכונים" תמצאו קרוב לוודאי בצפון, בדרום וגם במרכז הארץ אבל רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות שנזכרים בהם אחת לשנתיים בערך בתקופת חג הדמוקרטיה והדמגוגיה של הבחירות.

בהנהגת ממשלה שכזו מה הפלא שאברה מנגיסטו נמצא בעזה כבר עשרה חודשים ושמשפחתו מושתקת בברוטליות ובאיומים על ידי אותו ליאור לוטן, שליח ראש הממשלה (שלא הואיל בטובו אפילו לבקר את המשפחה או להעביר לה מסר של נחמה, עד שהסיפור התפרסם בתקשורת)? או שחמאס יחפור מנהרות ליישובי עוטף עזה ובמקביל מתוך שיקולים כלכליים תוסר האבטחה מאותם יישובים? האדישות, העיוורון וסמי האשליה של שלטון הימין הביאו לשכחה.

אנחנו שכחנו את כוחנו ואת מקומנו במדינה שלנו, הברונים מנצלים את זה ובונים פוליטיקאים וראשי ממשלות, אלה מפרקים את תשתיות החברה מערכיה וחוזר חלילה.

> ועדת הקליטה הגיעה לפגוש עולים אתיופים, אבל העולים נותרו בחוץ     

גם יוצאי אתיופיה הם מזרחים

ברצוני כעת, "להעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל" על אפו וחמתו של לוטן, מתוך "אחריות למעשיי" ומתוך ש"החלטתי מה אני רוצה", ואם לאדון לוטן יש בעיה עם זה הוא יכול "ללכת למי שהוא רוצה".

יהיה קשה מאוד לשכנע רבים מאתנו שחיים במדינה הזו ומכירים את הלך הרוח בה, שדינו של אברה מנגיסטו הוא דינו של גלעד שליט. השחצנות, הפטרונות והאדנות של ליאור לוטן איננה גילוי נדיר במחוזותינו, זו תופעה שאנו מכירים עוד משחר ימיה של ישראל עת משפחת מנגיסטו הייתה לבוזגלו לג'רופי לגורג'י ולעוד משפחות רבות. כמי שהוא עצמו ומשפחתו חוו על בשרם טעמה של השפלה למול הזיותיהם של כאלה הסבורים שהם בחזקת "בעלי הבית", וכיהודי-מזרחי, יהודי-מרוקאי, חלה עליי חובת זיכרון והתנגדות כפולה ומכופלת להילחם את מלחמתם של אחינו, בשר מבשרנו, יהודי אתיופיה ישרי הדרך.

אבל, כך נראה, גם אנחנו שכחנו. אנחנו שכבר למודי מאבק, וכבר צברנו בו הישגים עד כדי כך שליאור לוטן לא היה מעלה בדעתו לומר דברי בלע כאלה ליהודים-מזרחים, משום הידיעה כי היה חוטף על כך מנה אחת אפיים. שכחנו, ואנחנו נותרים אילמים למול הדיכוי הצורב שאי אפשר שלא לראות בו שיחזור של תמונות זיכרון לדיכוי שלנו שני דורות לאחור, ובכך מנציחים את המנגנונים שכופים עלינו הפרדה, שליטה וביזור כוח פוליטי. זוהי שעתם היפה וההזדמנות ההיסטורית של ארגונים חברתיים-מזרחיים, לו ישכילו ראשיהם/ן ואנשיהם/ן להבין כי יהודי אתיופיה הם חלק בלתי נפרד מהמאבק המזרחי (ומזרחים מן המניין אגב אורחא. שהרי מה ההבדל בין יהודי צפון אפריקה ליהודי מזרח אפריקה?) וכי אסור להשאירם להיאבק לבדם על מקומם השווה והראוי להם במדינה הזו.

זוהי השעה שבה את ההזדהות ההומניטרית של המזרחים בארגונים ובכנסים השונים והמגוונים עם כל אומללי העולם והגדה המערבית, יש להחליף בהזדהות עם אחינו יהודי אתיופיה הזקוקים לכתף תומכת ולמנוף כוח כדי להכריע את המאבק של כולנו ללגיטימציה חברתית ותרבותית. את המאבק לנורמליזציה עם הפלסטינים נשמור ליום שבו יושלמו הדיונים הפנימיים ביחס לעתידנו כאן, בשתי החברות: בחברה הישראלית-יהודית ובחברה הפלסטינית (המוסלמית והנוצרית). לדידי, רק כאשר יתקיים דיון פנימי מעמיק בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית שבסופו תתקבל בהסכמה רחבה ההחלטה להביא לקץ סכסוך הדמים המתמשך בין שני העמים, יהיה סיכוי שלא נהיה אני ומשפחתי כמו השכנים שלי בעזה לפליטים שנמלטים מאזור מלחמה מדי קיץ.

חיים ביטון הוא חוקר יהדות מרוקו, פעיל חברתי ומחנך בנגב.

> שנה לצוק איתן: כך נעלמו הפלסטינים מהשיח המזרחי החדש