newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אגדת פרס ופיצול האישיות של התקשורת הישראלית

שלום האמיצים של פרס כלל יותר סלבס מהעולם מאשר פלסטינים. אז מדוע בהלוויה שהשתתפו בה שמונים מנהיגי עולם, כולל ג'סטין טרודו, עדין מחפשים את הערבים?

מאת:

אגדת פרס, על שלל גרסאותיה – גרסת השוק המקומי ללא אוסלו וגרסת הסחר העולמי עם אוסלו – רק מבטאת את החיים בשקר, ופיצול האישיות שנקלעו אליו כלי התקשורת בישראל בימים האחרונים: אוהבים את שועי העולם שהגיעו להלווייתו של פרס, אך מתעלמים מהסיבה שהביאה אותם. אוהבים את פרס כי הוא הפך לנשיא של כולם והתרחק מאוסלו, אבל רוצים לחייב את הערבים להתאבל עליו בגלל אוסלו.

עד שיחליטו הפרשנים איזה פרס הם מספידים, ולאיזה פרס רוצים שהערבים יחלקו כבוד אחרון, עשו טוב חברי המשותפת שהחליטו לא להשתתף במופע. לא בגרסת גיבור ישראל הבטחוניסט הציוני, שארגן לישראל נשק להשמדה המונית ועדין נקרא איש שלום. לא בגרסת הקדוש המעונה – המדינאי שעשה תפנית אמיצה בחייו והמשיך להאמין בשלום. וגם לא בגרסת מבחן האנושיות המותאמת אישית של רוני דניאל.

לערבים לא היה שום אינטרס להגיע להלוויה ולמחוק את חלקו של פרס באחריות על סבלו של העם הפלסטיני, או להכתיר אותו כאיש של שלום שלא היה. גם אם ישכח עברו הרחוק של פרס, האיש קנה את עולמו פוסט-אוסלו על ידי התמכרות לקונצנזוס והתרחקות מתהליך השלום.

שלוש שנים אחרי שזכה בפרס נובל לשלום הפציץ מאות אזרחים בכפר קאנא בלבנון, הסכם אוסלו התגלה כתרמית גדולה, והסכסוך הישראלי-פלסטיני החמיר וגבה עוד אלפי קורבנות, בעיקר פלסטינים. שלום האמיצים של פרס כלל את שרון סטון וברברה סטרייסנד יותר מאשר את הפלסטינים עצמם. עד סוף ימיו הוא המשיך ליהנות מפירות השלום שלא הגיע.

> הפלסטינים לא צריכים להיות חלק מהנצחת השקר סביב פרס

הזמרת ברברה סטרייסנד והנשיא שמעון פרס, באירוע לכבוד יום הולדתו. ירושלים, יוני 2013 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

הזמרת ברברה סטרייסנד והנשיא שמעון פרס, באירוע לכבוד יום הולדתו. ירושלים, יוני 2013 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

צודקים הישראלים המשתטחים על קברו עכשיו – אם לא על המורשת של פרס, על איזו מורשת יתרפקו ויתאבלו? על המורשת של אולמרט או של קצב? עם התרחבות תופעת הישראלי המכוער, פרס הפך להיות הישראלי היפה, המצליח בעולם, שבחייו הביא את ביל קלינטון להופעת יומולדת ובמותו את ג'סטין טרודו והנסיך צ'רלס. ושום דבר מזה אינו קשור לערבים.

בין השורות של ציפיית התקשורת מהערבים להתאבל ולהספיד את פרס, תוך שהיא מתעלמת במופגן מהטינופת שמפרסם הימין הקיצוני נגדו, מוחבאת ההנחה כי מדובר בחוב שהערבים חייבים לפרס, כי הוא הושיט להם יד. ההנחה שהערבים צריכים לכפר כי היהודים חטאו בכבודו ושנאו אותו בגללם, שהעם התפלג בגלל הערבים.

בבסיס האובססיה להתחשבן עם החכ"ים הערבים בעניין ההגעה להלוויה מונחת התפיסה שהערבים צריכים לשלם את מחיר רגשות האשם של היהודים כלפי פרס. אך בניגוד ליהודים, הערבים לא היו אלו שהאמינו שלפרס יש אמא ערביה ואוי כמה זה נורא. גם המעברים התדמיתיים של פרס, מחתרן לחותר ומלוזר לשורד, הם עניין ישראלי פנימי – כל אחד והפרס שלו.

> השמאל הציוני צריך לעשות חשבון נפש, במקום להתאכזב מהרשימה המשותפת

במותו הביא לנו ביקור של ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו. כאן בפגישה עם הזוג נתניהו. (צילום: קובי גדעון לע"מ)

במותו הביא לנו ביקור של ראש ממשלת קנדה, ג'סטין טרודו. כאן בפגישה עם הזוג נתניהו. (צילום: קובי גדעון לע"מ)

מבחינה תקשורתית, ההלוויה המתוכננת לפרטי פרטים היתה קללה ולא ברכה. אם הכל עובר כסדרו כיצד ניתן למלא שעות על שעות של זמן אוויר? הם היו חייבים למצוא איזו תקרית שתתאים לרף הבהלה המלאכותית שנרקמה סביב האירוע. פאנצ'ים היסטוריים ממנהיגי עולם שיהיו קליטים מספיק לסטיקר לא היו. מלחמת ירושה, מטבע הדברים, אין. וגם לא פוליטיקה של היום שאחרי. האירוע עבר ללא סקנדלים, ואפילו נתניהו התנהג כילד טוב וממלכתי ולא כאדם שעמד אז על המרפסת בכיכר ציון.

האיש סגר את כל הקצוות לפני מותו, דיבר לכל מצלמה ולא השאיר הרבה מקום לפעלולים תקשורתיים. הוא אפילו סיפק התראה של שבועיים לפני הפרישה, זמן שהספיק למצות כל צילום, הקלטה ואמירה וכל פיסת ארכיון. לתקשורת נותר רק לסחוט את הפרט היחיד הבלתי מתוכנן בהלוויה, אי השתתפות החכ"ים הערבים, ועל הדרך לקבוע שהם לא "בני אדם" ולא ראויים לשלום.

בין אם התקבלה החלטה קולקטיבית או אישית ברשימה המשותפת, לא להשתתף בהלוויה של פרס, בעיני היא החלטה ראויה. טוב להחמיץ טקסים ונאומים שמאדירים את מפעל הטקסטיל הענק והמאיים בדימונה, ומנפחים את מפעל הננו-שלום האימתני ביפו.

במקביל ולמען האמת לא הייתי יכולה לדמיין את הלוויתו של פרס ללא אבו מאזן. לא רק כדי להשתעשע מהרעיון שמותו של אחד היקרים לו התקבל כעילה למעבר במחסום, אלא כדי שנוכחותו תהווה תזכורת, במיוחד למנהיגי העולם, למה הם בכלל מוקירים את פרס.

> הצנזורה נחשפת: כאלפיים ידיעות צונזרו באופן מוחלט בשש השנים האחרונות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf