newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפרסומת שחשפה את נקודות התורפה של יהודים וערבים כאחד

מצד אחד הזדעקו מפרסומת בערבית בפריים-טיים. מצד שני קפצו להגן על כבוד האישה הערבית שמוצגת בתור "פשוטה". באמצע ניצבת אום מונא, הדמות הפמיניסטית מהמופע למבוגרים בלבד

מאת:

כל הכבוד למשביר לצרכן על אחלה גימיק. אולי הרשת, ששמענו בשנים האחרונות שסובלת מצרות שונות, התייאשה כליל והחליטה לעשות פיגוע התאבדות פרסומי. ואולי היא דווקא התאוששה ויצאה לקרב על מיליון לקוחות בזבזניים, שמותג המשביר עבורם היה פעם מותג יוקרתי, המיועד רק לבעלי טעם טוב ומסגרת אשראי מרשימה. מי יודע?

בלילה הגורלי לאוהדי הכדורגל העזה הרשת להעלות לפריים-טיים, באמצע הפסקת המחצית, פרסומת מצחיקה המכוונת לדוברי הערבית, ולא סתם לדוברי הערבית אלא בעיקר לקהל הנשים שמכיר את דמותה של "אום מונא", שמופיעה בכל יום אישה, יום האם, יום המשפחה ויום הסטודנט, ומסתובבת בכפרים ובערים הערביות זה יותר מעשר שנים.

אום מונא היא אישה פשוטה, עקרת בית, שלא זוכרת את שמה הפרטי כי היא גדלה כל חייה בתור הבת של, אחותו של, אשתו של, ואמא של. אפילו אם ישאלו אותה מה יכתבו על המצבה שלה, היא לא תדע לענות. היא הדמות שהתחתנה בגיל 16 ולא הכירה גברים מלבד בעלה, ובפרסומת החדשה היא צוחקת איתו "לא, לא בא לי להכיר גברים אחרים בפייסבוק, התרגלתי אליך. בוא נתחתן עוד פעם ונעשה הכל מההתחלה כמו שצריך". הכל, כמובן, עם המוצרים של המשביר לצרכן.

> בתזמון מושלם: ארדן ו"שורת הדין" הכריזו על מלחמה בפייסבוק

לכל מי שלא מכירים את המופע של אום מונא (מופע למבוגרים בלבד, ועדיף למבוגרות בלבד), הפרסומת הזו היא בעצם חשיפה ראשונה בהיקפה מול קהל עברי של האומנית הפמיניסטית רנין בשאראת, שהעזה לדבר במופעים שלה על כל טאבו שאתם יכולים לדמיין בחייהן של נשים ערביות. פה אני משאירה לדמיון שלכם מה אישה בעלת חוש הומור יכולה לעשות בערב נשים, כאשר היא יוצאת למסע ללא מעצורים של גילוי עצמי של העוצמות שיש בכל אישה – מול קהל כמהה לפורקן ולצחוק.

אנחנו כבר התרגלנו אליכם

אז רנין בשאראת כבשה במחטף את המסך של הישראלים, שלא העזו לזפזפ בין התחנות כדי לא לפספס הדמעה שוברת הלב של רונאלדו. אלא שבמקום השחקן הפורטוגלי קפצה לסלון דובר העברית אישה ערבייה, מתלהבת, עם בגדי בית, מטפחת על הראש ומייק-אפ נועז. לרגע נדמה היה שמישהו התבלבל, אבל היא המשיכה לפטפט בערבית עממית מול אוהדי הספורט העממי.

ואיך אומרים בערבית? יא וולדי מה שקרה אז! מבול התגובות בעברית לא איחר להגיע. מצד אחד נדמה היה שהמוני היהודים נהרו למקלדות כדי לקלל, להשמיץ ולהתפאר בעוד שפל מדרגה של גזענות בסגנון "נפלתם על הראש? ערבית? אצלנו על המסך? מה פתאום, מחרימים את המשביר מהרגע הזה, גועל נפש שמאלנים, לכו לאל ג׳זירה".

מצד שני, כמובן שמי שפרסם את הדבר הזה ידע שגם גברים ערבים רובצים להם מול המסך עם הר של פיצוחים ואבטיח, ואכן גם מתקפת הנגד שלהם לא אחרה לבוא: המשחק המשעמם בצרפת הפך למשחק טוקבקים ברשת, והצית דיון לוהט. לזירת המלחמה הווירטואלית נכנסו הרבה נשים ערביות וגברים שלא אהבו, בלשון המעטה, את הדימוי של הערבייה הפרימיטיבית שכבשה את המסך הישראלי.  אם כבר פרסומת בערבית, אמרו, אז לפחות לנצל את החלון הזה ולהציג את "המגזר" בכבוד! למה לעשות את זה בצורה הכי סטריאוטיפית ולועגת שאפשר? כך הצופים הערבים בו זמנית הצדיעו למשביר, שהעניק מקום ראוי למיליון לקוחות פוטנציאליים דוברי ערבית, וכאבו את הפגיעה במוניטין של הנשים הערביות, שנלחמו שנים רבות לשנות את התדמית שלהן בקרב יהודים, שגם ככה מחזיקים בתפיסה מעוותת שלהן.

> חוק העמותות הופך פעילים נגד הכיבוש למתנגדי משטר

אום מונא בפרסומת של המשביר לצרכן (צילום מסך)

אום מונא בפרסומת של המשביר לצרכן (צילום מסך)

ואילו אני ישבתי והתענגתי מול מסך הסמארטפון שלי כדי לכתוב שורות אלו עבורכם. למדתי עד כמה החברה הישראלית עיוורת לקיום של מיליון ערבים שמסתובבים לה בין הרגליים. היא לא אוהבת אותם, זה ברור. קשה לה עם השפה שלהם, אין ספק, והיא מאחלת ליום שלא תשמע, תראה, או תצפה בשום ערבי בשום מקום, גם לא בחלום. הבשורה המרה שלי עבור רוב העם הישראלי היא פשוטה: זה לא יקרה! בוקרא בל משמש! תמשיכו להתייסר מהקיום של הפלסטינים בסביבתכם כמציאות זמנית אם אתם רוצים, אבל לנו זאת המציאות הטבעית והקבועה.

אנחנו מזמן השלמנו עם העובדה שהרבה יהודים נמצאים בנוף הטבעי שלנו, עם החגים, השפה התרבויות ואפילו הרגישויות שלהם. רק שלצערי זה לא הדדי, וכולנו מפסידים מההכחשה הקולקטיבית של החברה הישראלית, ותאמינו לי שמפסידים המון – כלכלית, חברתית, נפשית ותודעתית. יש לסייג כמובן מהכללה הגסה הזו אנשי עסקים ופעילי שלום, ואנשים רציונאליים שמספרם במדינה מצטמצם כל יום.

במקביל הסתכלתי אחרי שידור הפרסומת גם על החברה הערבית, שגם היא בהכחשה מסוימת שמעמדן של נשים התקדם כבר שנות אור קדימה. הגברים פתאום רגישים לתמונה הציבורית שלנו בפני בני הדודים, שנפגעה מדמותה של ערבייה "לא משכילה", "קצת הבלה". עד כדי כך אנחנו פגיעים? ולמה באמת חשוב לנו איך היהודים מסתכלים על הנשים הערביות? הרי ברור שאום מונא, עם המטפחת, נעלי הבית והסינר, לא מייצגת את הנשים המובילות והמנהיגות של החברה הערבית, כמו אלו שהביאו גאווה רבה ל"מגזר" ברשימת המומחים הערבים – A-list – אז למה הרגישות הזו לכבוד הערבי צצה והכאיבה לכם כל כך?

נראה שכל עוד נשים ערביות "עממיות" מופיעות רק מעל במה מאולתרת באולם לא ממוזג בכפר גלילי הכל בסדר. אנחנו נצחק על עצמנו, וליהודים הגזענים אסור לדעת מה מתרחש בחצר הפנימית שלנו, כי הרי הפמיניזם ממש משגשג אצלנו ועוד מעט יגיעו עשרות נשים ערביות מהסוג המצוחצח, מביא הכבוד לעמדות מפתח בכל מקום. לא ככה?

אם היינו חיים במקום פחות עוין, שיותר מכבד את הפרט, שניזון מריבוי התרבויות ומכיר בזכות ההגדרה העצמית של כל קבוצה ולאום – לא היינו קופצים מהכיסא עם הפרסומת על האישה המזרחית שאוכלת ברנפלקס, ולא מהערבייה במשביר לצרכן. לחברה הערבית כולה יש מה ללמוד מ"אום מונא", וממה שעובר עליה גם במשביר וגם בבית, והחברה הישראלית צריכה להתבייש במשקפי הגזענות שאליהם היא התמכרה, ושפוגעים בראייה שלה פגיעה בלתי הפיכה. כי במרחב שמתרבים בו אנשים עיוורים וכהי חושים וערכים, כולם יבלו את לילותיהם בחדרי המיון של האנושות.

> מירי רגב וגידי אורשר הם שני צדדים של אותו המטבע

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf