newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הגיבו פסיכיאטרים כשמתמודדות נפש החליטו להתפרץ להם לכנס ולדבר?

החלטנו לשאול אותם איך יתכן שבעיני פסיכיאטרים רבים קשירה היא פעולה טיפולית לגיטימית, שכל מה שצריך זה להאביס אותנו בכדורים. ביקשנו לערער על התפיסה שבידיהם מצוי כל הידע

מאת:

כותבת אורחת: מיכל בסן

ל"בית סוראסקי", שם נערך כנס "משבר פסיכוטי ראשון והתערבות מוקדמת" בהשתתפות כל גיבורי פרשת "לשחרר את נועה" הגעתי קצת לפני שותפתי להסתננות, שרון כהן. הצגתי את טופס התשלום שלי, שאותו הנפקתי באופן מקוון, אספתי את הקבלה וירדתי לאולם השיש הממורק הצמוד לאודיטוריום שהיה ערוך לקבל את פני האורחים עם בופה ארוחת בוקר עשיר.

בחוץ נשבה הרוח בין השיחים, מבדרת את שיערם של משתתפי הכנס שנהלו שיחות קלילות על הא ועל דא, אבל בפנים הייתה התחושה הראשונית שלי תחושה של ניכור אינסופי. של… קוץ נעוץ עמוק בבשר-מילייה-זר. ומפני שאני מחופשת, מפני שאני לובשת את הבגדים הנורמליים שלי ועונדת את העגילים הנורמליים שלי ומסורקת בתסרוקת הנורמלית שלי, אף אחד לא חושד או מעלה על דעתו שאני שם כדי—

בשביל מה הייתי שם?

הייתי שם, מסתבר, כדי לשבת באולם מלא כמעט עד אפס מקום, לצד אנשים שכמוני, שלמו חמישים שקלים כדי להאזין למרק וייזר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית בשיבא, ואחד מכוכבי פרשת "לשחרר את נועה", טוען שסכיזופרנים מפגינים יכולות אינטלקטואליות נמוכות יותר בגיל מוקדם, ולכן – פחות או יותר – שפיגור הוא סימן מקדים לסכיזופרניה. הייתי שם כדי להאזין לבכירי הפסיכיאטרים בשיבא מסבירים כי היעדר תקציב, היעדר ידע ולא היעדר רצון, הם הסיבה האמיתית לכך שמטופלים נקשרים ומעונים ומקצוע הפסיכיאטריה נמצא תחת מתקפה.

מחוץ לאודיטוריום, מול דוכן הבופה, ניצבו תועמלניות שהציגו מחקר של חברות תרופות. בתוך האודיטוריום, שורות-שורות, ישבו 25,000 השקלים שנחוצים היו לתכנית שעליה הרצתה לנו טל ברגמן, ראשת מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות, כשאתרה אותי ואת ושרון יושבות ומעכלות את מה שעבר עלינו.

50 שקלים לראש, כדי לשמוע, מפי אסף כספי, ראש מרפאת שחר – מרפאה לצעירים החווים משבר פסיכוטי ראשון – כי מאז הקמת המרפאה, נכשלו הוא ועמיתיו לגלות מקור ביולוגי לסכיזופרניה, סימנים מקדימים למחלה או דרכים לאתר אותה, אבל גילו – הפלא ופלא – כי שיפור הדימוי העצמי של המטופל עשוי לחולל פלאים במהלך הטיפול. כספי עצמו הופתע להיווכח ביתרונותיו של טיפול פסיכודינמי ארוך טווח.

50 שקלים לראש, בעוד שתקני המתמחים מקוצצים, וצעירים שסיימו תואר שני בפסיכולוגיה נשלחים לחכות שנה ושנתיים להתמחות מפני שהרפורמה שאמורה הייתה להבטיח טיפול לכל מי שזקוק לכך, מבטיחה שמי שזקוק לטיפול לא יזכה לו לעולם.

> ההנחיה מגיעה מלמעלה: אלימות במקום טיפול פסיכיאטרי

דוכני הבופה בכניסה לכנס "משבר פסיכוטי ראשון והתערבות מוקדמת"

דוכני הבופה בכניסה לכנס "משבר פסיכוטי ראשון והתערבות מוקדמת"

את דברי הפתיחה נשא שלמה נוי, מנהל המרכז הרפואי שיבא. הוא פתח באמירה (זו לפחות הייתה רוח הדברים), שכפי שכולנו יודעים, העשייה שלנו (בעלי מקצועות בריאות הנפש) נמצאת תחת מתקפה. לא מבינים אותנו. אנחנו קורבנות להאשמות חסרות שווא. אני רוצה לחזק את ידי העושים במלאכה – בתקשורת ישנו מידע מסולף, והדרך להילחם בזה היא על ידי הפצת ידע, ידע אמיתי.

ידע שלנו.

ורציתי לצעוק – אני עדיין רוצה לצעוק – זה לא נכון. הידע הוא לא רק שלכם. הידע, אם בכלל, הוא שלנו, המתמודדים. המצב שבו היה לכם מונופול על האמת היה אבסורדי. האם אתה לא מסוגל לראות שסיטואציה בה אוסף של אנשים עורכים כנס כדי להשמיע בו את מה שלדעתם הוא האמת האבסולוטית על קבוצה אחרת של בני-אדם היא מופרכת, שלא לומר פטרונית?

רציתי לקבור את עצמי.

אחריו עלתה לבמה ברגמן, ראשת מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות. גם היא בקשה לחזק את ידי העושים במלאכה. כי משמיצים אותם. וקשה להם. ו…תכלס, אני לא זוכרת. פחדתי. כי הרגשתי שזה הזמן שלנו להגיב. לא למה שיאמר בהמשך, אלא להאשמות השווא. נגדנו, נפגעי הנפש. התייעצתי במהירות עם שרון ו-זהו. קמנו.

הייתי בטוחה שיעיפו אותנו משם על טיל. אני לא בטוחה שהעובדה שזכינו לדבר באמת הייתה תוצאה של רצון טוב, או של הבנה שלהם לאן נושבת הרוח, אבל אני רוצה לציין לטובה את פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, שהכריז שייתן לנו חמש דקות מזמנו (הוא היה הנואם הבא). גם אז, לאורך כל הזמן הרגשתי שמתייחסים אלינו כאל פציינטיות, כמו חולות אלימות שהשיח המנוהל מולן ולא איתן הוא שיח של דה-אסקלציה. רק לא להסלים את המצב. לא דיאלוג אמיתי אלא רק העמדת פנים של דיאלוג, עד יעבור זעם או עד שנתפוס אתכן ונקשור אתכן ונסתום לכן את הפה.

> משרד הבריאות מתעלם מהתנאים של מתמודדי הנפש בשם חמלה מדומיינת

נציגות חברות התרופות בכניסה לכנס "משבר פסיכוטי ראשון והתערבות מוקדמת"

נציגות חברות התרופות בכניסה לכנס "משבר פסיכוטי ראשון והתערבות מוקדמת"

זה הטקסט שניסחנו והקראנו בסופו של דבר (אני הקראתי ושרון צלמה. אני מקווה שהצילומים יעלו בהמשך. ברקע בעיקר אפשר לראות את מרק וייזר הכעוס):

בחלוף מאה שנות מחקר, לסכיזופרניה אין אטיולוגיית מחלה, פרוגנוזה מוסכמת או סט תסמינים קבוע. למעשה, נכון לעדכון הנוכחי של ה-DSM ישנן לא פחות מ-15 דרכים שבהן יכולים שני אנשים שונים להיות מאובחנים בסכיזופרניה, מבלי לחלוק תסמינים זה עם זה. סכיזופרניה גם איננה תורשתית – אחרת היה שיעור הגרמנים הלבנים החולים בסכיזופרניה עומד על 0 לאחר השמדתם בתכנית T4 – אותנסיה. המסקנה האחת ויחידה: לסכיזופרניה אין ולא היה בסיס ביולוגי.

כשאתם מונחים על ידי המודל הרפואי, שכלל אינו מבוסס מדעית, אתם עושים נזק. אתם עושים נזק בכך שאתם יוצרים סטיגמה איומה על המטופלים שלכם, שהופכים מאנשים שסובלים מטראומה לחולים כרוניים. אתם עושים נזק בכך שאתם מונעים מהחולים שלכם טיפול אנושי הולם, הנותן ביטוי מלא לאישיותם, ובמקום זה – מרסנים אותם ומאביסים אותם בתרופות. כשאתם מונחים על ידי המודל הרפואי אתם עושים לנו, בני אדם שאינם מותאמים לתבניות שלכם, עוול, כי במקום לראות אותנו כבני אדם, אתם רואים אותנו כמי שהמוח שלהם מעוצב בצורה אחרת משלכם – ולכן מרשים לעצמכם להדיר אותנו מהחברה, לכלוא אותנו, לקשור אותנו, להניח לנו להתבוסס בצרכינו ולמנוע מאתנו זכויות אדם בסיסיות, ובכך ליצור חולי ולשמר אותו.

במקום שבו קשירת בן אדם היא לגיטימית בגלל שהמוח שלו, כביכול, בנוי ומתפקד אחרת, קל מאוד להתחיל לחשוב שמחלה – ולא חס וחלילה ההשפלה האיומה שהוא עובר – הם הסיבה לרוגז, לאיומים, לפרנואידיות, ולסירוב העיקש שלו להביע חרטה.

ואנחנו שואלות כאן למה, או בעצם: במי אתם מטפלים?

ברשותכם, ומפני שבין אורחי הכנס המכובדים אין אף מתמודד או מטופל, אנחנו מסיימות בדבריה של שרה קוי, מתמודדת:

'אני נזכרת בשני האשפוזים הפסיכיאטריים שלי וחושבת שהיה לי מזל משמיים. רק פעם אחת הרביצו לי, רק פעם אחת קשרו אותי, רק פעם אחת מתה מטופלת במהלך האשפוז, רק פעם אחת מטופל ניסה לברוח מתוך ייאוש והושב עם המשטרה, רק פעם אחת מטופל שבר את רגלו של מטופל אחר, רק פעם אחת הרופא דיבר איתי, רק פעם אחת עובדת סוציאלית התעניינה בעברי, רק פעם אחת ניסיתי לשבור חלון בקצה המסדרון, ניסיתי כי מעולם לא עשיתי זאת קודם, וגם הזכוכית שם עבה במיוחד, ניסיתי לשבור אותה עם כיסא כדי לברוח אם כי ידעתי שאין לאן כי בית משוגעים בתוכי, אלוהים אשפז בתוכי את כל הרע ובי הוא חי בחוסר אהבה גדול, ובכל זאת ניסיתי, אם לא אברח אז לפחות אדע ששברתי משהו ביני לבין השטן, ורק פעם אחת כתבו בתיק שלי שהיה לי התקף אלימות אם כי לא פגעתי באיש כי אין איש בתוך הזכוכית'.

אחרי ההרצאה רכנה מישהי לעברנו ואמרה שמה שעשינו דרש אומץ גדול. וגם קבלתי פתק שאומר דבר דומה. שמרתי אותו.

האולם שתק. מתמודד נוסף, שישב בשורות האחרונות, אמר שהיו מחיאות כפיים. אני הרגשתי שנענינו בדממה רועמת.

ישבנו לאורך הרצאה וחצי נוספות – אחת של אסף כספי ואחת של מרק וייזר, שנכשל לגלות עדויות ביולוגיות לפסיכוזה, אבל הביא ניסוי מנורבגיה שהראה כי ניתן לנבא פסיכוזה על ידי שימת לב לסימפטומים כמו דיכאון, הסתגרות, הזנחה, התנהגות אנטי-חברתית וכדומה. כי באמת, למה לתקן את הגג הדולף, החלונות השבורים, הצנרת המתפרקת והרצפה העקומה אם אפשר פשוט להגיד שהרקדן איננו יודע לרקוד.

בשלב ההוא החליטה שרון ששמענו די והגיע הזמן לעשן. שמחתי להסכים איתה.

ועדיין, יותר מהכול, מה שמסמל בעיני את הכנס הזה הוא המפגש עם ראשת מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות. טל ברגמן, הכריזמטית להפליא, לכדה את עינינו בהפסקה, ובלי להתבלבל התיישבה כמעט בחיקי והסבירה לנו משך קרוב לעשרים דקות על האופן שבו לא מערכת בריאות הנפש אלא האוצר והמחסור בתקציבים הם אלו שכובלים את ידיה. היא רשמה בפנינו את מספר הנייד שלה, נתנה לנו כתובת אימייל, והבטיחה לשלוח לשרון, דוגמה לתכנית ההפחתה בקשירות שאותה נסעה כדי ללמוד בלונדון וארה"ב.

שרון רשמה עבורה את כתובת האימייל שלה על פתק והניחה לה אותו על השולחן, אבל ברגמן קמה, ומבלי להביט בכלל בפתק הלכה לענייניה.

מיכל בסן, מתמודדת.

> "פינת שלום קטנה" – ספר בישול טבעוני מהמטבח הערבי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf