newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אלאור אזריה צריך לדרוש הגנה מן הצדק

במקום לנסות להצדיק את הלך הרוח שהוביל למעשה שלו הוא צריך לטעון לאכיפה בררנית. למרות מקרים רבים בהם חיילים ושוטרים ירו בפלסטינים שכבר לא היוו איום הוגש עד כה רק כתב אישום אחד על הריגה. המטרה של המשפט של אלאור אזריה הוא לסמן אותו כתפוח רקוב ולהלבין את כל המערכת

מאת:

בימים אלה יושב סמל אלאור אזריה על דוכן העדים במשפטו ומספר (או מדקלם כמו "תוכי", לדבריו) את גרסתו להשתלשלות האירועים שהובילה להחלטתו לירות כדור בראשו של עבד אלפתאח אלשריף ב-24 במרץ השנה ברחובות העיר חברון. מאז ה-22 בספטמבר, מעל מאתיים ועשרים פלסטינים מצאו את מותם מידי חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל, רבים מהם, כך נטען, השתתפו בתקיפות של חיילים ושוטרים, וחלקם אף בתקיפות של אזרחים. אף אחד מהחיילים והשוטרים היורים לא הואשם בהריגה, פרט לאזריה, למרות מקרים רבים בהם הירי בוצע כאשר התוקפים, לכאורה, לא היוו סכנה לאיש מהסובבים אותם.

אין ויכוח שאזריה הוא זה שירה באלשריף והרג אותו. קו ההגנה של אזריה הוא "הצדקה" של הירי, בנסיון לטעון שהוא חשש לחייו ולחיי הסובבים אותו וכך הירי יעבור כמו כל שאר מקרי הירי האחרים מהחודשים האחרונים. יש שיטענו שההבדל היחיד הוא שהוא צולם והאחרים לא, אבל זה לא מדויק: גם השוטרים שירו למוות בראשו של מוחמד אבו חלף בחודש פברואר צולמו על ידי צוות של ערוץ אל ג'זירה שהיה במקום, וגם הוא שכב על הקרקע ולא היווה סכנה לאיש בשעת הירי. גם הירי בצעירה הדיל אל-השלמון בוצע כששכבה על הקרקע ולא סיכנה איש, ועוד מקרים רבים אותם כבר סקר ידידי מר בראון. באף אחד מהמקרים הללו לא הועמד איש מהחיילים או השוטרים לדין.

> החייל היורה מחברון לא לבד: המורשת של חטיבת כפיר

אולי הגיע הזמן שעורכי דינו יעלו במקומו לספסל הנאשמים את המדינה. אלאור אזריה (פלאש90)

אולי הגיע הזמן שעורכי דינו יעלו במקומו לספסל הנאשמים את המדינה. אלאור אזריה (פלאש90)

במקום לנסות להצדיק את מעשיו הפסולים, אזריה צריך לבקש הגנה מן הצדק. 220 הרוגים מאז אוקטובר ורק כתב אישום אחד על הריגה? הרי אם אי פעם היתה אכיפה בררנית, הנה היא לפנינו. זאת ועוד, אזריה רק עשה מה שכולם אמרו לו לעשות:

שר החינוך נפתלי בנט אמר "הרגתי הרבה מחבלים, חבל שלא הרגתי יותר, כל המרים יד על ישראל צריך למות"; השר לבטחון פנים גלעד ארדן התבטא בראיון רדיו כי "כל מחבל צריך לדעת שהוא לא ישרוד את הפיגוע שהוא עומד לבצע"; קודמו, השר לבטחון פנים לשעבר (שגם כיהן כסמפכ"ל המשטרה) יצחק אהרונוביץ הכריז ש"כל פיגוע צריך להסתיים במות המחבל בזירה"; מפקד משטרת מחוז ירושלים ניצב משה אדרי צוטט כשהוא אומר ש"כל מי שדוקר יהודים או פוגע בחפים מפשע דינו להיהרג"; חבר הכנסת יאיר לפיד התלהם ואמר "מי שמוציא סכין או מברג – צריך לירות בו כדי להרוג"; חבר הכנסת מיקי לוי, ניצב משטרה בעברו, קבע כי "מחבלים לא מנטרלים אלא הורגים"; ועוד ועוד מנהיגים ואישי ציבור שקוראים להוצאה להורג של כל מי שמעז לפעול נגד חיילי צה"ל.

אז מה רוצים מאזריה?

אזריה הוא רק השליח. הוא הנשק אותו החזיקו, ועדיין מחזיקים, כל אותם שרים, חברי כנסת, ומפקדים שקראו לו ולאחרים לעשות בדיוק את מה שהוא עשה. הוא אשם, כמובן, בהרג עצמו, בהיותו זה שלחץ על ההדק, אבל כל אותם "מנהיגים" מגלגלי עיניים אשמים באותה מידה כמוהו, אם לא יותר. בחודשים שקדמו לאותו ירי נהרגו קרוב למאתיים פלסטינים מירי של שוטרים וחיילים, ואף אחד מהם לא הואשם או הועמד לדין על הריגה. בהעדר מנגנון חקירה ופיקוח, שום דבר בהתנהלות של צה"ל והמדינה לא הכין את אזריה לכתב האישום הזה. עשרות חיילים שלקחו חיים – גיבורים, ואזריה, שעשה את אותו הדבר בדיוק – נבל.

אין בדברים האלה להקל מאשמתו של אזריה. הוא נבל שנתפס מעוות את האמת לצרכיו מספר פעמים, משנה גרסאות, מאשים את מפקדיו בהאשמות שווא, ועושה כל אשר מורים לו פרקליטיו על מנת להוכיח שהקליע שנעץ בגולגלתו של עבד אלפתח אל שריף נורה מסיבה מוצדקת. אפשר, כמובן, להביט על המקרה הזה כמקרה יחיד, מנותק, חסר הקשר, בו חייל הפר את פקודות הצבא והרג אדם שלא היווה לו סכנה. זו כל המטרה של המשפט הצבאי הזה, להראות שמתוך מעל 220 הרוגים, אחד, ואחד בלבד, היה פסול. המשפט הזה נועד להלבין את כל היתר, ולתת למנגנון התעמולה הישראלי עוד קצת אוויר בקרב על הלגיטימיות של כיבוש אלים ואכזרי של מליוני בני אדם.

פרקליטיו של אזריה, במקום לשבור את הכלים ולטעון להגנה מן הצדק, כי "כך כולם עושים", בוחרים לשתף פעולה עם הפרקליטות הצבאית, ולהתמקד במיקרו. קטונתי מלתת עצות לעילויים משפטיים שכמותם, אך עם הכיוון אותו מקבל המשפט הזה, אולי שווה להם לשקול להוריד את אזריה מספסל הנאשמים, ובמקומו, להעלות עליו את המדינה.

> כשערביה, יהודיה וסמארטפון נפגשים ברכבת הקלה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf