אני יהודיה פלסטינית, או לפחות בדרך להיות

כותבת אורחת: דורית נעמן

טוב, האמת היא שאני עדיין לא יהודיה פלסטינית. אבל בעוד עשר או חמש עשרה שנה, ולבטח בימי חיי, המקום הזה יקרא פלסטין, ואני אהיה אזרחית ממוצא יהודי וישראלי. כשאני אומרת שאני יהודיה פלסטינית אני לא מתחכמת, או מתגרה, כמו שבוודאי יטענו נגדי. אני מנתחת את המציאות ומתארת את העתיד, אוטופי או אפוקליפטי, לפי ראות הקורא.

האמת היא שדי מוזר לי לתאר את עצמי כיהודיה פלסטינית, מאחר שבתור אשכנזייה ישראלית אין לי כל שורשים בעולם הערבי. מצד אבי אני דור שישי לירושלמים שדברו יידיש והתפללו בסגנון הונגרי. הם היו אזרחים עותומנים ובריטים בפלשתינה – א״י, אך מעולם לא החשיבו עצמם פלסטינים. הסבא רבא שלי היה ציוני אדוק, וחבר בכנסת הראשונה, מה שהווה מהפך גדול, אם לא מרד, כלפי הסביבה החרדית שממנה בא. אבי היה אתיאיסט מילדות, ואמי גדלה בבית חילוני, ואני גדלתי בבית ציוני, חילוני, ליברלי ומאד ישראלי. גם היום, לאחר תהליך הגירה מוצלח לקנדה, וחיים משולבים פה ושם, האלמנטים הדומיננטיים בזהותי הם חילוניותי וישראלותי.

אני מנסה לומר זאת בקול רם: אני יהודיה פלסטינית, אבל זה לא ממש יוצא לי מהפה. קשה לי לנסות את זה בקול, גם עם הקרובים ביותר, ואין לי מושג מה זה אומר לגבי זהותי. ועדיין: במוקדם או במאוחר אהיה אזרחית פלסטינית, אז כדאי שאתחיל להתאמן.

לקראת התינוק הפלסטיני שיטה את הכף 

אינני יודעת אם החלוקה לשתי מדינות הייתה אפשרית ב-1948 או בעקבות תהליך אוסלו. אבל ברור לי שעכשיו החלוקה כבר בלתי אפשרית. ישראל שולטת בכמעט שלושה מיליון פלסטינים בגדה המערבית, שמפוזרים בערים ובכפרים ללא תשתית כלכלית עצמאית, וללא אפשרות לקיום תרבותי רציף עקב ההתנחלויות, המנהל האזרחי, והשליטה המפורשת והעקיפה הישראלית. בעזה ישראל פירקה התנחלויות אך היא שולטת בחייהם של יותר ממיליון וחצי פלסטינים על ידי מצור מתואם עם מצרים, ועל ידי הנפקת תעודות זהות לכל תינוק שנולד, ותעודות פטירה למתים.

בתוך ישראל חיים מיליון וחצי פלסטינים כאזרחים מדרגה שנייה (לדוגמא, אני ממליצה לכל ירושלמי סיור בבית צפאפה, שבתחומה לא עובר אף אוטובוס של אגד, שרחובותיה ברובם חסרי שמות ופירוט במפות העיר, ושאין לה כל תכנית מתאר, שלא לדבר על כביש ארבע שהולך ונבנה ומבתר אותה לארבעה חלקים מבודדים, לרווחת נהגים-מתנחלים). למרות שמגילת העצמאות הבטיחה ש״מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין״, בפועל הקק״ל מפשירה קרקעות רק למטרות בניה והתיישבות יהודית, ומגבילה בכך את האפשרות לאזרחות שוות זכויות לאזרחים הערבים.

> שיבת הפליטים לא מתנגשת בזכות היהודים להגדרה עצמית

במקביל, ותוך סתירה פנימית, מגילת העצמאות הגדירה את עצמה בפירוש כמדינת היהודים, ובכך יצרה מטרה ומוסדות אתנוצנטריים (ממוקדים על קבוצה אחת). כתוצאה מכך ההבטחה לזכויות שוות נשארה על הנייר, בעוד שהמדיניות היא בעיקרה מפלה. בסך הכל חיים בערך שישה מיליון פלסטינים תחת שלטון ישראלי (אזרחות, תושבות, וכיבוש).

בישראל חיים כיום קצת יותר משישה מיליון יהודים (נתוני הלמ"ס מיום העצמאות האחרון) ולכן בקרוב מאוד ייולד תינוק פלסטיני שיטה את הכף לטובת רוב פלסטיני בין הירדן לים. כישראלים נצטרך לבחור האם אנו רוצים לחיות בדמוקרטיה, או במדינה יהודית. אם נבחר בדמוקרטיה, תוקם פה מדינה רב-דתית ודו לאומית. אם נבחר במדינה יהודית, המושג אפרטהייד יוחל בכל חומרתו והיקפו, ונהפוך למדינה מוקצה ומנודה. המשמעות הכלכלית והחברתית תהיה נוראה, ובסופו של דבר, לחצים מבית ומחוץ יובילו לסיום האפרטהייד, ולהקמת מדינה אחת, שמאחר ויהיה בה רוב פלסטיני, היא מן הסתם תיקרא פלסטין. במדינה זו אהיה חלק ממיעוט לאומי.

 היהדות והישראליות ישרדו – הציונות לא

מה תהיה המשמעות של המעבר מאזרחות ישראלית לפלסטינית לאזרחים היהודים? יהודים חילונים בישראל חווים את יהדותם בעיקר כקשר למסורת שמעוגנת במרחב הגיאוגרפי. בקנדה קשה לי להסביר לבתי למה חוגגים את יום ההולדת לעצים כשהם ערומים ומרעידים בשלג וברוח, וכשאנחנו פה, פריחת השקדיות הופכת את ט״ו בשבט לטבעי ומובן. מעגל החיים וקצבו משפיעים על, ומעצבים את, חיינו החילוניים, אך אינם דורשים מאתנו קיום מצוות. ליהודים דתיים קיום המצוות באופן יומיומי מהווה את מהות יהדותם. בהנחה שהמדינה שתקום לא תהיה תיאוקרטיה — הנחה מרחיקה מאד, מאחר ויש זרמים יהודים ומוסלמים ששואפים לכך — ניתן להניח שיהודים דתיים וחילונים יוכלו לקיים את יהדותם באותו האופן שהיא מתקיימת היום.

הזהות הלאומית של הישראלים, בעיקר אלו שנולדו בישראל, התפתחה כתוצאה של המודרניזציה של השפה העברית, פעילות מקורית של תרבות, אומנות, ובידור, ושאיבה מכל המסורות שמהן הגיעו לכאן יהודים. בינתיים ערבית ועברית הן השפות הרשמיות של המדינה, וברגע שתוקם פה קונפדרציה תרבותית, כל אזרח יוכל לבחור מערכת חינוך חד או דו-לאומית (כמו שהיום בוחרים חינוך דתי ממלכתי, תורני, חילוני, וכו׳). עד כה איני רואה כל סיבה שזהותנו היהודית או הישראלית לא יוכלו להתקיים במדינה העתידית.

עקב אכילס עבור רובנו יהיה מקומה של הציונות בזהותנו. הציונות הוקמה כתנועה לאומית שמטרתה ליצור בית לאומי לעם היהודי, ולפיכך היא מטבעה אתנוצנטרית, ומדירה לא יהודים. בסוף המאה התשע עשרה, הצורך במדינה ליהודים האשכנזים היה ברור לנוכח הפוגרומים והאנטישמיות הגואה באירופה. ברור לי שלולא הציונות אני לא הייתי נולדת, מאחר ומשפחת אמי הייתה ככל הנראה נספית בשואה.

אבל ברגע שישראל נוסדה והתייצבה, הציונות השלימה את מטרתה, והיה ראוי לפרקה וליצור פה מדינה המשרתת את כל אזרחיה. במקום זאת, הציונות היוותה הבסיס לחקיקה ולמערכת החינוך. מערכת חינוך ממוקדת-מגזר במדינה רב לאומית הובילה בהכרח לגישה מתנשאת ואף גזענית כלפי בני דתות או לאומים אחרים. ומערכת חקיקה אתנוצנטרית הובילה להדרה ודיכוי של מיעוטים.

גם אם זו לא הייתה כוונת הציונות בתחילתה, בפועל, כיום, כל זמן שאנו מגדירים את עצמנו כציונים אנו משתתפים בפרקטיקה גזענית ומדירה. מאחר והציונות צלחה במטרתה, אולי הגיע הזמן לחוות אותה כחלק מההיסטוריה שלנו, אבל לא כחלק מחיינו העכשוויים. לא ברור לי מה נאבד אם נפרק את המוסדות הציוניים, אבל ברור לי מה נרוויח: נוכל לחיות כאן חיים שוויוניים ודמוקרטיים. בטחון אמיתי, הוא כורח יוצא של צדק פוליטי וחברתי, וברור לי שכשתהיה פה דמוקרטיה אמיתית (זאת אומרת גם מערכת שמגינה על אזרחיה כלכלית, כלומר לא קפיטליסטית בלי ריסון) יהיה פה גם ביטחון.

 כיכר העיר הריקה תתמלא

אני שואבת תקווה מההיסטוריה הכאובה של קנדה, בה נלחמו הבריטים והצרפתים זה בזה על שליטה מאות שנים, לפני שתושביה המקוריים שכנעו אותם שלא יוכלו להביס זה את זה ומוטב ויתפשרו. בפשרה שהושגה, לאומיות (ולפעמים גם לאומנות) מתקיימות במרחב התרבותי/ לשוני, בעוד שאזרחות נתפסת במושגים שאינם קשורים לעדתיות, דתיות, או לאום. איני יודעת מי יוכל להיות המפשר בינינו (וחשוב לציין שבקנדה האזרחים הילידים הם עדיין קורבנות מדיניות קולוניאליסטית), אבל אני מחכה בקוצר רוח להזדמנות לחיות פה בשוויון כשונים.

הציונות עיצבה אותי בילדותי ונערותי. אבל בבגרותי התעמתי עם העיוורון המוסרי שבה, ולאורך שנים רבות התרחקתי לאטי מן האתוס שלה. בשנים האחרונות הפסקתי להגדיר עצמי כציונית, ובתמורה, גיליתי שזהותי הישראלית התחזקה. אני מלמדת באוניברסיטה קנדית, אבל המחקר והיצירה הקולנועית שלי מבוססים בירושלים.

כרגע אני נמצאת בשנת שבתון, חיה ועובדת בקטמון, על פרויקט שחושף ומנכיח באמצעים דיגיטליים שכבות שונות מהעבר וההווה של השכונה. כשאני הולכת ב״גן הפרחים של ירושלים״ (ככינוי השכונה בערבית) אני מדמיינת את הקונסוליה העירקית והשגרירות המצרית שוקקות חיים שוב. אני מדמיינת את עצמי הולכת מכיכר עבדין (כיכר רחה פראייר) לכיכר הפילוסופים, ואני עדיין אני. אני חושבת שזה אפשרי. אני מאד מקווה שזה אפשרי, כי האופציות האחרות הן תיאוקרטיה, אפרטהייד ומלחמת אזרחים.

אז בינתיים אני מתאמנת: אני יהודיה, ישראלית, אזרחית פלסטין. יום אחד זה לא יישמע מוזר בכלל.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

* דורית נעמן היא קולנוענית דוקומנטרית מירושלים שמלמדת קולנוע בקנדה. היא כותבת על קולנוע ומדיה ישראלים, וכרגע עובדת על פרוייקט קהילתי שחוקר את ההיסטוריה של שכונת קטמון, משכונה פלסטינית, לשכונת פליטים יהודים, לשכונה אמידה. תוך עבודה עם תושבי שכונה, אנו מנכיחים את העבר בהווה באמצעים דיגיטליים. ניתן ללמוד עוד על עבודתה כאן.