אף אחד לא יכול לצאת נקי מהכיבוש
ביום שישי תתקיים הקראה פומבית של עדויות חיילים לציון 47 שנים לכיבוש. האם מדובר במירוק מצפונם של מי שפשעו, או בחשיפת מציאות השליטה בפלסטינים? העדויות מוכיחות שלא מדובר בתפוחים רקובים
ביום שישי אקריא באירוע העשור של שוברים שתיקה עדות של חייל ששירת בדרום הר חברון. זו תהיה עדות אחת מתוך עשר שעות של הקראת מאות עדויות ברצף, באירוע שיקיים הארגון בכיכר הבימה לציון 47 שנים לכיבוש.
לא מעט אנשים הרימו גבה והתפלאו שהסכמתי להשתתף באירוע.
כן, הפוליטיקה שלי ושל שוברים שתיקה היא אחרת. יש לי קושי עם צבירת עדויות אנונימיות וראיות על פשעי מלחמה תוך מתן הגנה לנותני העדות. יש לי קושי עם חיילים שמגיעים לנקות את מצפונם (אני יודעת שלא כולם) וחלקם נותנים את עדותם ואחר כך עוד חוזרים לעשות מילואים. יש לי קושי עם סיטואציה שבה ישראלים שמתנגדים לכיבוש מוחאים כפיים לחייל שעמד מולם וסיפר איך היכה גברים נשים וילדים, ומתרגשים רק מנכונותו לספר על כך כשבסיום הערב, מחוזק ונקי, הוא ישוב הביתה לחייו השקטים. יורים ובוכים הגרסה המזוקקת.
אבל למרות זאת אני חושבת ששוברים שתיקה הוא ארגון מן החשובים שיש לנו. הוא נותן הזדמנות לחיילים וחיילות לבוא ולהודות שמה שעשו היה פסול, היה פשע, היה משהו שיש להפסיק אותו, ולא פחות חשוב – משהו שקורה כל הזמן, תופעה רחבה וכוללת. זו המציאות של השליטה בעם הפלסטיני. הוא נותן במה לצד של הסיפור שאף אחד אחר לא שומע, לאמת הכי מושתקת. זה מתסכל אבל זה גם לא מובן מאליו במציאות הישראלית שכל כולה הוויה צבאית והאדרת החייל הגיבור.
העדויות ששוברים שתיקה אוספים הן כלי אדיר בהבנת הסיפור של הכיבוש, בהבאה שלו לקהל הישראלי והבינלאומי, בחשיבה משותפת על מה זה הדבר הזה שאנחנו שותפות לו, לאן אנחנו שולחים את הילדים שלנו ולאן אנחנו הולכות. איסוף העדויות הזה מעקר מתוכן את הטענות הישראליות הרגילות על תפוחים רקובים או על חריגות מנהליות ומוכיח שהכיבוש הוא בור ביוב שאף אחד לא יכול לצאת ממנו נקי. ועוד לא אמרתי מילה על חשיבות הסיורים שלהם לחברון והחדרת סיפורה של העיר הזאת לשיח הישראלי.
אני שואפת לסיום הכיבוש, לשיבת הפליטים הפלסטינים ולכינון של מרחב מחיה משותף ושוויוני לכל תושבי האזור. ובין אם שוברים שתיקה שותפים לשאיפה הזאת או רק לחלק ממנה, לכבוד יהיה לי להקריא עדות באירוע הזה ולא כל כך אכפת לי מי החייל האנונימי שכתב אותה. כל עוד הסיוט הזה יגמר אין לי עניין מיוחד שיום אחד הוא יישפט בית הדין הבינלאומי בהאג ויכלא.
החייל הזה הוא לא הבעיה ואני מאחלת לו שיזכה לסליחה במסגרת ועדות פיוס ויחיה בנינו כשווה זכויות, מבלי לשכוח לרגע מאיפה הוא הגיע ובמה לקח חלק, ויעשה הכל שדברים כאלה לא יקרו עוד לעולם. הרי מעולם לא האמנתי בכליאה וענישה.
מזל טוב שוברים שתיקה, מאחלת ליום שלא נזדקק לכם יותר.
ההקראה הפומבית תתקיים בכיכר הבימה ביום שישי ה-6 ביוני ותמשך עשר שעות, בין השעות שמונה בבוקר לשש בערב.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
