אפרטהייד זה אפרטהייד, וביטחון זה ביטחון. אז זה בסדר

כותב אורח: חגי אלעד

כל עוד מדובר בביטחון, השיקולים הם שיקולים רלבנטיים ותפקידו של שר הביטחון באמת לדאוג לביטחונם של אזרחי ישראל. ואני הבנתי גם שהוא אמר שהוא לא נתן הנחיה מהסוג הזה, אז זה בסדר […] אלא שהבנתי שזה תוצאה של לחץ של מתנחלים שלא רוצים לנסוע עם ערבים באוטובוס. אני קראתי את הטקסטים שנאמרו בוועדת הכנסת, זה הרי בלתי נסבל הטענות שבהם הם צריכים אוטובוסים משלהם, כי אחד לא קם לאישה או לזקן או שזה לא נוח להם ולא נעים להם. זה אפרטהייד. ביטחון זה ביטחון. ולכן פניתי ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיבדוק. אם מדובר בשיקולי ביטחון פר-סה, זה דבר שאני יכולה לא רק לחיות איתו, אלא גם לגבות אותו. אבל אם מדובר בלחץ מתנחלי, פוליטי, שלא נוח להם [ולא] נעים להם לנסוע עם ערבים באותם מקומות שהם ביקשו לגור בהם, בידיעה שאנחנו חיים במקומות שהם בוודאי שחיים בהם פלסטינאים, זה דבר שהוא בלתי מתקבל על דעתי ואפעל נגדו. זאת אפלייה אסורה על פי החוק במדינת ישראל.

הציטוט לעיל, מתוך ראיון רדיו עם שרת המשפטים ציפי לבני, הוא דוגמא עתירת שקיפות לאופן בו אנשים מוסריים בעיני עצמם – וחזקה עלי ששרת המשפטים ביניהם – מצליחים להתפתל עם עצמם, כדי לתרץ מוסרית מעשים שאי אפשר להצדיקם. זו אולי הווריאציה הכיבושית של "יורים ובוכים": כובשים ומוסריים. שהרי אם זה היה לא מוסרי בוודאי שהיינו נגד, אבל אנחנו גם מוסריים וגם בעד הכיבוש. משמע הכרח למצוא דרך בכל פעם מחדש להצדיק את מוסריות העוולה התורנית, והנה הסדר המוסרי של הכיבוש התקין שב על כנו.

לתהליך הפנימי הנפתל הזה יש מופעים מגוונים, אבל לא תמיד הם מבוצעים באופן כה גלוי. לכן, כדאי להתעכב על הדברים: מדובר באחד ממנגנוני הכיבוש המרכזיים.

> לא משנה אם נקרא לזה אפרטהייד או לא, ההפרדה היא המציאות

העניין התורן עצמו, הפרדה באוטובוסים – מתועב. בלשונה של שרת המשפטים – אפרטהייד. דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת, אפלייה אסורה, תוצאה של לחץ פוליטי פסול.

אלא שאותו העניין המתועב עצמו, אם רק ינומק כהלכה על יד השר שתפקידו לדאוג לביטחון באמצעות שיקולים של ביטחון, יהפוך מעשה קסמים מ"אפרטהייד" – למשהו שלא רק יהיה אפשר לחיות איתו, אלא כדברים של השרה גם לגבות אותו.

שיקולי ביטחון, אכן. שיקולי הביטחון (וחלילה לא השתלטות על אדמות פלסטיניות) שבבסיסו של התוואי הביטחוני-הזמני של גדר ההפרדה בשטחים, שיקולי הביטחון (וחלילה לא היעד הפוליטי של ניתוק הרצועה מהגדה) שבבסיס הסגר המתמשך על רצועת עזה, שיקולי הביטחון (וחלילה לא דמוגרפיה) שבבסיסו של חוק האזרחות, שיקולי הביטחון שמאחורי הקמת התנחלויות ומאחזים והצורך להגן על מתנחליהם וכן הלאה וכן הלאה. אכן, מה היה עולה בגורלו של מוסר הכיבוש ללא "שיקולי ביטחון"?

אבל גם אם מנפנפים בשכפ"ץ המוסרי מכשיר השרצים "שיקולי ביטחון", הרי המהות הבלתי נסבלת נותרת בעינה. אז איך אפשר לקבל בשלוות נפש עניין שרק לפני רגע הוכרז נחרצות שהוא מתועב?

מי שאינו עסוק באפולוגטיקה מתחסדת, היה מתמקד במהות ומניח להתפתלויות. מי שעסוק במהות, היה חייב להגיע למסקנה שזה לא "בסדר" ושזה לא יכול להיות בסדר. בדיוק כפי שלמשל מציאות ההפרדה המנשלת במרכז חברון – אך ורק משיקולי ביטחון ועם חותמת בג"צ, כמובן – אף פעם לא תהיה "בסדר". בדיוק כפי שהעובדה שלמתנחלים ולפלסטינים מערכות משפט נפרדות אף פעם לא תהיה בסדר. בדיוק כפי שזה אף פעם לא יהיה בסדר שכל הפגנה פלסטינית בשטחים, משיקולי ביטחון כמובן, נחשבת מלכתחילה ללא חוקית. בדיוק כפי שהכיבוש אף פעם לא יהיה בסדר.

אי אפשר גם וגם: אין כיבוש מוסרי על בסיס תירוץ ביטחוני. מי שבולע את התירוצים הללו אכן לא רק חי איתם בשלום, אלא גם מגבה אותם בפועל. מי שעושה זאת, הוא חלק מהנצחת הכיבוש.

חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון 'בצלם'