newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מתי בפעם האחרונה שאלתם אנשים מעזה מה דעתם על עזה?

"הכתיבה היא דרך לשבור כללים וחומות" ● "אנחנו מצליחים למצוא תקווה במקומות נטולי תקווה" ● פרויקט חדש נותן לכותבים צעירים מעזה אפשרות לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם ● שוחחנו עם ארבעה מהם על חלומות, אהבה, מלחמה וכמובן גם על כתיבה

מאת:

כותבת אורחת: נטשה רוט

חלפה קצת יותר משנה מאז המלחמה הברוטלית ביותר שידעה רצועת עזה מעולם. זה היה אולי האירוע המסוקר ביותר בתקשורת הבינלאומית שהתרחש בעזה בעשור המסוכסך והמעונה הזה. עם זאת, המלחמה ואופן סיקורה הדגישו שוב בעיה נושנה: שבבואה לסקר את רצועת עזה ואת תושביה, התקשורת הבינלאומית איננה ערה לדקויות ולניואנסים.

ככל שזה נוגע לתושבי רצועת עזה, לעתים תכופות מדי אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים עליהם מבלי לדבר איתם. כתב מגזין 972+, סאמר בדאווי, אשר שהה ברצועת עזה במהלך רוב מלחמת צוק איתן ואף דיווח משם, אמר לאחרונה בשיחה כי "עלינו לשאול את עצמנו: האם יש לנו רעיונות חדשים באשר לאופן שאנו מדברים על עזה? אם התשובה היא שלילית, מתי הייתה הפעם האחרונה ששאלנו פלסטינית בעזה מה דעתה על כך? היכן הקולות החדשים?"

פרויקט חדש בשם "אנחנו לא מִספָּרים" מאגד את הקולות הללו. הפרויקט משמש מעין אינקובטור לכותבים צעירים מעזה ומאפשר להם לגבש ולחדד את כתיבתם. מעשה הכתיבה גם מאפשר למשתתפות ומשתתפי הפרויקט להתעלות מעל המגבלות ולחצות גבולות – לפחות בדמיונם. לבסוף, ואולי החשוב מכל: הפרויקט מספק פלטפורמה המאפשרת לצעירי עזה לתקשר עם העולם ולספר את סיפורם במילים שלהם, ובקולות שנעדרו באופן כה בוטה במלחמה האחרונה ובניתוחים שנעשו לאחריה.

שוחחתי עם כמה מהכותבות והכותבים משתתפי הפרויקט על תקווה, אהבה, מלחמה, וכמובן – על כתיבה. הנה הם, במילים שלהם.

אימאן באשר, בת 23, מחנה הפליטים ג'באליה: "נמשיך להתמודד עד שנזכה בפרס הגדול: חירות"

אימאן באשר, בת 33, מחנה הפליטים ג'באליה (אימאן באשר)

אימאן באשר, בת 23, מחנה הפליטים ג'באליה (אימאן באשר)

על המלחמה בקיץ שעבר: "במהלך המלחמה הייתה לנו אספקת חשמל של שעה אחת בכל יום. הייתי כותבת לחברים שלי הודעות בפייסבוק ומחכה שיופיע הסימן 'נקרא' כדי לוודא שהם עדיין בחיים.

"לילה אחד המשפחה שלי הלכה למקלט. כשאבי ראה עד כמה המצב קשה, הוא החזיר אותנו הביתה ואמר 'מוטב כבר למות בבית, לפחות נמות בכבוד'. בגלל ההתקפות רוב החלונות בבית שלנו היו מנופצים, אבל זה היה זניח בהשוואה למה שעבר על אחרים.

"לפעמים יש לי הרגשה איומה ואנוכית שאיכשהו, זה מגיע לנו. שזה מגיע לנו בגלל שיש לנו ממשלה מושחתת מאוד שאנחנו לא יכולים להיאבק בה. שתי הממשלות אשמות בכך שהן לא מניחות לעבר ומתחילות מחדש, ביחד. אבל המחשבה הזאת מתפוגגת ברגע שאני רואה את היקף ההרס שפוגע בחפים מפשע. זה באמת לא מגיע להם".

על חיי היום-יום: "זה לא שאנחנו מנסים להתמודד, זאת פשוט המציאות. אנחנו ניזונים מתקווה. הם אומרים שיהיה חשמל שש שעות ביום. אז אנחנו מתמודדים, וממתינים שזה יהפוך ל-8 שעות, עד שזה באמת קורה. הם אומרים שיש בעיות כלכליות קשות ושלא יהיו משכורות במשך שלושה חודשים. אז אנחנו מתמודדים עד שהבעיה תיפתר. אנחנו ממשיכים להתמודד עד שנזכה בפרס הגדול; חירות. מעולם לא יצא לי לראות או לדבר כאן עם מישהו שאיבד את התקווה שבסופו של דבר נשוב לאדמותינו שנגזלו".

על ימי החג בעזה: "אירועי חג הרמדאן האחרון בעזה היו מלאי שמחה. זה חסר לנו בחג בשנה שעברה. החג (עיד אל-אדחא) הקודם היה נטול חגיגיות. אבל אני נרגשת למצות את האושר בחג הזה. במהלך החג עבדתי בתרגום ובהוראה, והיה לי חופש בחמשת הימים האחרונים של החודש. ניצלתי אותם להכנת עוגיות פלסטיניות, קראתי את 'אלף שמשות זוהרות', ועזרתי לאמי במטבח. היום אנחנו מנקים את הבית, את השטיחים, את החלונות, ומכינים את הכל לקראת החג".

על קריאה: "קראתי את 'בקרים בג'נין', זה אחד מהספרים האלה שמשנים חיים, ואנחנו הגיבורות והגיבורים של הסיפורים. זאת הייתה חוויה כמעט סוריאליסטית, אני מסתכלת על עצמי בספר, על העבר שלי ועל אבותי, וכל מה שהם עברו".

על חלומות פשוטים: "הייתי רוצה לחיות במדינה שבה לא אשתה בטעות חומץ מתוך מחשבה שזה מים, כי אין חשמל וחשוך מכדי לראות. הייתי רוצה לחיות במדינה שבה לא ימלאו לי 23 שנים מבלי לראות את ירושלים, עיר בירתי, אפילו פעם אחת. אני רוצה מדינה שבה לא אומר לילדיי ששרדתי שלוש מלחמות. והייתי רוצה לחיות במדינה שבה אוכל לשוחח איתך בטלפון בחופשיות, מבלי לחשוש שהסוללה תיגמר בכל רגע".

על רגשותיה כלפי עזה: "אולי אוכל לומר עליה שהיא העיר השנואה האהובה. הכלא הזה גרם לנו לסגוד לדברים הפשוטים. נסה לתת ורד קטן לאיש זר ותראה איך הוא יקפוץ מרוב אושר. הדברים האלה הם כל כך לא מובנים מאליהם עבור בני עמי. להיות הראשון שמתנצל, לנשק פתאום חבר, לרקוד באופן משונה מול סבתך הקשישה מאוד. העיניים שלהם פשוט ינצצו באופן ספונטני. העיניים שלנו נוצצות מהסיבות הפשוטות ביותר.

"אני אישה מאמינה, וזה דבר שגם הנוראה במלחמות לא תוכל להרוג. אז כשהעיר הזו נותנת לי ימים מכוערים במיוחד, אני נלחמת בה בעיניי. אני שונאת אותה. אני שונאת את הטורדנות שלה, את קולותיה הרועשים, את השחיתות שלה, את ההרס שלה, את המגבלות על אנשיה, אבל אני אוהבת את עיניה. המלחמה העניקה לנו יותר משהיא לקחה; היא נתנה לנו את היכולת להעריך הכל. וכל עוד יש לעיר הזאת את העיניים האלה, היא לא תמות. ככה אני מאמינה".

אחמד אלאנוק, בן 21, דיר אל-בלח: "הכתיבה היא צורת התנגדות עוצמתית, יותר ממאבק מזוין"

אחמד אלאנוק, בן 21, דיר אל-בלח (אחמד אלאנוק)

אחמד אלאנוק, בן 21, דיר אל-בלח (אחמד אלאנוק)

על המלחמה בשנה שעברה: "אני חושב שכולנו היינו מטרות של מכונת המלחמה הישראלית. הייתי עד למחזות אימה רבים של אזרחים שהפכו למטרות. כמו כן, איבדתי את אחי האהוב (איימן, לוחם חמאס)".

על הכרת תודה: "המלחמות סיפקו לי דברים רבים שאני אסיר תודה עליהם. אני חושב שאני בר מזל ששרדתי, וגם ביתי שרד. איבדתי רק אח אחד, אבל אחרים איבדו את כל משפחתם. אני חושב שאני חזק יותר עכשיו, ויכול להתמודד עם הרבה יותר דברים".

על הכתיבה: "עבורי, הכתיבה היא צורה רבת עוצמה של התנגדות, עוצמתית יותר ממאבק מזוין. הכתיבה מספקת לי פורקן. אני מאמין במה שאנחנו עושים בפרויקט 'אנחנו לא מספרים', ואני רוצה להשיג דברים רבים עבור בני עמי".

על התקשורת הבינלאומית: "התקשורת הבינלאומית מראה רק את הצד החלש שלנו, כקורבנות, הם שוכחים שאנחנו גם נאבקים. המטרה שלי כעת היא להראות לעולם את פניה האמיתיות של ישראל, ואני עושה זאת באמצעות הפרויקט".

על כיצד הוא רואה את עזה: "אהבה, תקווה, נחישות".

> משפחות מחוקות: איך מתמודדים עם מוות של שמונה בני משפחה?

אנאס ג'נינה, בן 20, שוג'אעיה: "בעזה, במקום שבו ישנה תקווה, יש התנגדות"

אנאס ג'נינה, בן 20, שוג'אעיה (אנאס ג'נינה)

אנאס ג'נינה, בן 20, שוג'אעיה (אנאס ג'נינה)

על המלחמה בשנה שעברה: "תקוות וחלומות רבים נכחדו בידי המלחמה. התקווה לחיים טובים יותר בעזה מתה ככל שהמציאות הפכה מורכבת יותר".

על חיי היום-יום: "פעמים רבות, משתלטות עלי מחשבות של יאוש. אני מרגיש שאני זקוק למעט תקווה, שדברים ישתפרו, שהמצב הזה לא יימשך לנצח, וקשה למצוא את התקווה הזו. יש לי חמישה אחים ואחות אחת, כולם צעירים ממני. הם רוצים לחיות. כשאני מביט בעיניה של אחותי כאשר היא עוזרת לנו בעבודות, אני מרגיש אחריות. אני מרגיש חובה להילחם ולהיאבק".

על קיומו של מאבק: "אני חושב שצורת המאבק המשמעותית והעוצמתית ביותר שלנו, תושבי עזה, היא לחיות בתנאים הבלתי נסבלים והקשים האלה. לא להתאבד זה צורה של התנגדות.

"בעזה, בכל מקום שבו יש תקווה, ישנה גם התנגדות. וכן, מרבית תושבי עזה הם אנשים חדורי תקווה".

על התקשורת הבינלאומית ודימויים מבחוץ: "התקשורת הבינלאומית מתייחסת לעזה כאל קומץ מספרים. הם לא מבינים שמאחורי כל תושב פה יש סיפור שהוא מבקש לספר. זה מה שאני מנסה לעשות באמצעות הכתיבה. אני רוצה שהם ידעו שלפני הכל, אנחנו אוהבים. זה תמיד מכעיס אותי כשאמריקנים אומרים שאנחנו מלמדים את ילדינו לשנוא! אפילו כמה חברים אמריקנים הטיחו בי ביקורת כזאת".

על תקוות ועתיד: "בכנות, החלומות שלי לא כאלה גדולים. המטרה האולטימטיבית שלי היא שיהיו לי חיים מכובדים ונורמליים, שלא אצטרך לחשוש למשפחתי או לחיי". 

על איך הוא רואה את עזה: "מעניקה, אוהבת, מדוכאת".

שורוק עאילה, בת 20, מחנה פליטים ג'באליה: "הכתיבה היא האפשרות לרחף מעל כל גבול ומצור"

שורוק עאילה, בת 20, מחנה פליטים ג'באליה. (שורוק עאילה)

שורוק עאילה, בת 20, מחנה פליטים ג'באליה. (שורוק עאילה)

על ההיסטוריה המשפחתית: "המשפחה שלי היא מיבּנא, עכשיו יבנה. הם גורשו והגיעו לעזה ב-1948".

על כיצד היא מבלה בקיץ: "אני נמצאת כעת בסמסטר הקיץ באוניברסיטה. כמו כן אני עובדת כמתרגמת וממתינה לאספקת החשמל. בדרך כלל זה שש שעות ביום, אבל היום זה שמונה".

על לימוד אנגלית: "אני אוהבת אנגלית. אני מתרגלת את השפה כחמש שנים על ידי שיחות עם חברים שזאת שפת האם שלהם, וגם דרך קריאת ספרים ומאמרים".

על הסיבה להצטרפותה לפרויקט: "לאנשים נמאס לקרוא על הרג ועל הרס. אז פניתי לכיוון השני. אנשים מוכרחים לדעת שאנחנו מצליחים למצוא תקווה במקומות נטולי תקווה, במיוחד בעזה!

"האנשים מחוץ לעזה מוכרחים להרגיש את מה שאנחנו מרגישים. אתה לא יכול בכלל להבין את מימדי הצער האינסופיים שמקיפים את עזה. ועל אף זאת, מה שקושר אותנו לאדמה הזו היא האהבה, למרות המלחמה".

על הכתיבה: "לכתוב פירושו להיאבק. הכתיבה היא סוג של קיום, ודרך להילחם נגד התעמולה הישראלית. זאת דרך התנגדות. הכתיבה עבורי היא גם האפשרות לרחף מעל כל גבול ומצור, לשבור כללים וחומות. הכתיבה מרוקנת את הלב מכל מה שכואב בתוכך. אני מסוג האנשים שאם אחביא את המילים בפנים, אמות. אני כותבת, משמע אני חיה. ככה אני מאמינה.

"אני עובדת על כתבה חדשה על חאלד חמד, העיתונאי שנהרג בקיץ שעבר כשישראל התקיפה אמבולנס. אשתו, הלא, היתה בחודש השישי להריונה כשהוא נהרג. כעת ישנה תינוקת, ילדתו הקטנה, טולין. הכתבה תהיה על חייהן בלעדי חאלד, הבעל והאב".

על הקיום כצורת מאבק: "עבורי, עובדת היותי בחיים איננה רק סימן לקיומי. כל אחד חי. אבל צריך לוודא שחייך הם גם צורה של מאבק. את זה את משיגה כשאת מדברת על כל מה שאת מרגישה, רואה, ושומעת".

על המלחמה בקיץ שעבר: "כשאת כל כך קרובה למוות, את מתחילה להעריך את כל מה שמסביבך, אפילו את עבודות הבית. במהלך המלחמה את מתגעגעת להכל, מה שאת אוהבת ומה שלא.

"אנחנו אוהבים את החיים בדיוק כמו אחרים. ייחלתי שהמלחמה תיגמר והבטחתי לעצמי שלא לכעוס שוב לעולם, לא משנה מה. אבל אחרי שהמתקפה נגמרה, הבנתי שהמלחמה לעולם לא נגמרת. הסיפורים והכאב אופפים את האוויר".

על איך היא רואה את עזה: "אהבה ומלחמה, צער ושמחה".

נטשה רוט היא עיתונאית, עורכת ואקטיביסטית שמתגוררת ביפו. הפוסט פורסם במקור באנגלית בבלוג שלה באתר 972+, ותורגם על ידי אורלי נוי.

> "מישהו צריך לדבר בשם הקורבנות": האנשים שמגינים על זכויות אדם בעזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf