newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרך לממשלה נכנסים בערביה

הרצוג אולי לא יהיה ראש ממשלה, אבל את הברית של מפלגת העבודה עם הימין הקיצוני הוא כבר מחדש. ההצטרפות לבקשת הפסילה של זועבי (אחרי שהתנגד לה בבחירות הקודמות) מראה שהוא איש של אלף חישובים טקטיים, ואפס מנהיגות

מאת:

תמיד כשבן אדם חושב שלא יכול להיות יותר עלוב או גרוע יותר עם מפלגת העבודה, מגיעה דפיקה מלמטה. "המחנה הציוני" הודיעה השבוע שתתמוך בבקשת הפסילה האישית של ברוך מרזל וחנין זועבי. הבקשה לגבי זועבי צפויה לעבור על כן בקונצנזוס בוועדת הבחירות – מהבית היהודי ועד העבודה, כשמרצ היא המתנגדת היחידה שאינה מפלגה פלסטינית.

הפסילה של זועבי היא כבר ריטואל ישראלי, אבל העבודה לא תמיד לקחה בו חלק. בבחירות הקודמות התנגדה המפלגה לפסילת זועבי והרשימות הערביות, בטענה ש"יש דברים שחשובים יותר מהדם הרותח", וביניהם ערכי היסוד של הדמוקרטיה. אפשר לראות את הרצוג נושא דברים יפים ומרשימים בנושא בוועדת הבחירות המרכזית בווידיאו הזה:

מה השתנה מאז? 1. הרצוג רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. 2. המחנה הציוני מידרדרת בסקרים. בזועבי עצמה שום דבר לא השתנה. הפסילה היא ניסיון פוליטי לקרוץ לימין ולשפר את המצב בגושים – להעביר מנדט או שניים למרצ, ולקלף מנדט אחד או שניים מלפיד או כחלון או הליכוד.

אבל גם בתוך התיאטרון הפוליטי יש עניינים מהותיים. היחסים בין אזרחים יהודים לערבים הם אחד מהם. זו הסוגיה הנפיצה והרגישה ביותר, שהתבטאה בהפגנות ובמעשי אלימות בקיץ האחרון – רובם נגד אזרחים פלסטינים. אחת הסיבות המרכזיות לקוות לניצחון של הרצוג היתה התקווה לעצור את הזרמת הנפט של הימין למדורה הזו. ההצטרפות לבקשה לפסול את זועבי היא יותר מתעלול בחירות שנועד לקחת קצת קולות מליברמן. היא הופכת את העבודה לליברמן.

מכיוון שגם בין מצביעי העבודה ואולי אפילו מרצ יש את מי שרוצים לראות את זועבי עפה, חשוב לומר דברים ברורים: זועבי נרדפת בגלל דיבורים, לא בגלל מעשים. אם היו נגדה אישומים מהותיים, למשל בפרשת המרמרה, כבר היה נעשה בהם שימוש משפטי נגדה, כמו שהיה במקרה של עזמי בשארה. רחבעם זאבי נפנף בעוזי על חיילים ולא נפסל, זאב אלקין מסר מידע לפעילי ימין על תוכניות צה"ל כדי שיתנגדו לפינויים, אבל זועבי מעליבה שוטר ערבי וחצי מדינה על הרגליים.

הבעיה האמיתית עם זועבי היא שהיא אומרת דברים בלתי נסבלים לאוזן של הקונצנזוס הישראלי. אבל אלו תפיסות שכן נשמעות בציבור הערבי (למרות שיש גם הרבה מאוד שלא מסכימים איתן). מכיוון שהכנסת היא הפרלמנט של האזרחים הפלסטינים בדיוק כמו שהיא הפרלמנט של היהודים, טוב שזועבי בכנסת, כי חשוב שזרמים משמעותיים בציבור יזכו לייצוג. וזאת בלי להיכנס לעובדה הפשוטה שנגד ערבים ואזרחים לא יהודים אחרים נאמרים דברים לא פחות גרועים, ואולי הרבה יותר. אם הכנסת היתה מפרשת את חופש הדיבור באותו האופן ליהודים וערבים, חצי פרלמנט היה בחוץ.

ה"איזון" של העבודה בין זועבי למרזל הוא חלק מאותה הונאה. לכהניזם לא חסרים דוברים בישראל, אבל מרזל חצה הרבה יותר גבולות. בעת השירות שלי, ראיתי במו עיני אותו ובני משפחתו מסתובבים בחברון ופוגעים בעוברים ושבים. יריקות, זריקות אבנים על דודי שמש וחלונות מסביב לתל רומידה, דחיפות. אם חנין זועבי היתה יורקת על כל יהודי שהיא היתה רואה ברחוב, ואז מנפצת דודי שמש לשכנים היהודים שלה, אולי היה מקום להשוואה. ואגב, אני לא משוכנע שצריך לפסול את מרזל, אבל אין קשר בינו לבין זועבי.

הרצוג, אמור להבין את זה. לעזאזל, הרצוג מבין את זה, כפי שאפשר לראות בווידיאו מ-2012. ראש העבודה הולך ומצטייר כמיקרו-פוליטיקאי מוצלח, אבל גם בתור אדם שלא יציג עמדה מנהיגותית או מקורית גם אם חייו היו תלויים בזה. כאן הוא פשוט נגרר אחרי ההמון, ובתוך כך גם הבהיר לאן פניו מועדות: בזחילה לממשלת נתניהו-ליברמן. הרי אם הוא היה חושב שיש לו סיכוי להיות ראש ממשלה, הוא היה צריך את הרשימה המאוחדת לגוש חוסם. אבל אם אין ממשלה ואין מהפך התפקיד הפוליטי של הנציגים הערבים הסתיים ואפשר להתחרות עם ליברמן בחבטות לכיוונם.

סביר להניח שבית המשפט העליון יהפוך את ההחלטה של ועדת הבחירות המרכזית. בניגוד לפסילה של מפלגה, שאפשר לפנות אחריה לערעור בעליון, פסילה של מועמד מחייבת אישור של בית המשפט העליון (תודה לאייל גרוס על ההבהרה). הסיבה לכך היא שיש משהו מסוכן מאוד באופן שבו רוב בכנסת יכול למיין נציגים נבחרים – לקבוע מי לגיטימי ומי לא. את מה שאומרים על זועבי היום אמרו אתמול על טיבי, ואם היא תיפסל, ברור שייבחר קורבן חדש להתקפה.

מבחינת הימין הרי כל הייצוג הערבי הוא לא לגיטימי. אם העבודה ויש עתיד ימשיכו להצטרף לפרויקט, בסוף גם הפסילה תגיע. הקונצנזוס נע לשם בעקביות, ובית המשפט תמיד זז בעקבותיו. ברור גם לאן הדרך הזאת תוביל: להחרמת הבחירות על ידי רוב הציבור הערבי. החישוב האלקטורלי יהפוך לטמטום פוליטי – לשמאל אין תקומה, מוסרית או מתמטית, ללא קולות הפלסטינים – והיחסים בין האזרחים היהודים והערבים יידרדרו למקום חדש ומפחיד.

גם את זה הרצוג ולבני כנראה מבינים, מה שממחיש לא רק את היעדר עמוד השידרה שלהם, אלא את אותה יכולת להניח בצד את האינטרס הלאומי כשזה נוגע לפוליטיקה הפרסונלית שלהם. ועוד יש להם חוצפה לומר שזה ההבדל בינם לבין נתניהו. אגב, הייתי רוצה לדעת מה יש למרב מיכאלי, סתיו שפיר, יוסי יונה וזוהיר בהלול לומר על ההחלטה של המפלגה שלהם. הרי בזכותם כל כך הרבה שמאלנים חושבים לתמוך במחנה הציוני. עדיף שאותם מצביעים יחזרו הביתה. מי שבאמת מאמין בהסרת החומות בין יהודים לערבים בארץ הזאת לא יכול להתחיל את הדרך במיון הערבים לטובים ורעים.

הסיפור הזה גדול יותר מזועבי. הימין הקיצוני לא היה יכול להפוך לכח דומיננטי כל כך – פוליטית ואידיאולוגית – בלי שיתוף הפעולה של המרכז. לבדו, הוא לא שווה הרבה. השינוי המשמעותי ביותר שהתרחש בישראל בעשרים השנה האחרונות זו הבחירה של המרכז לבודד את השמאל ולחבור לימין הקיצוני, וכל זה בתמורה לפירורים מהשלטון. הרצוג היה יכול לשחק אותה דמוקרט בתור ח"כ לא משמעותי מהאופוזיציה. אבל לכורסאות הממשלה מטפסים פה על גופות של ערבים, ובוז'י גם מבין את זה.

> הדמוקרטיה והסובלנות של ריבלין נגמרות בהתנחלות בחברון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf