למה בדרום לא מצביעים, והאם הפעם זה ישתנה?

מעטים בדרום, אם בכלל, יודעים להסביר מדוע ישראל הולכת לבחירות. תושבי הדרום עסוקים בימים אלה בדברים אחרים, הקשורים להישרדותם: מאות עובדים עומדים לאבד את מקום עבודתם במעגל הראשון, בגל הפיטורים שמתכננת הנהלת כי"ל. עשרות אלפים אחרים, בהם עובדי חברות כוח אדם ובעלי עסקים קטנים, עומדים להפגע מכך. המחשבה להיזרק ממקום העבודה באזור מוכה אבטלה היא מבעיתה, בעיקר כי איש לא העלה על דעתו שאחת החברות הרווחיות בישראל, היושבת על משאבי הטבע של המדינה, תזרוק את עובדיה המסורים לרחוב.

בתום למעלה מחודש של שביתה בתרכובות ברום, יותר משבועיים במפעלי ים המלח, הבוקר (שלישי) הפגינו מאות מעובדי כי"ל מול משרדי מטה החברה בתל אביב וחסמו כבישים. מחר הם צפויים להפגין בבית ראש הממשלה בירושלים, והחל מיום חמישי צפויה ההסתדרות להכריז על עיצומים ושביתות של עובדים בכל אזור הדרום, לרבות בנמל אשדוד.

מזה שנים ארוכות, רובן המכריע תחת שליטת הימין, לא הוקמו בנגב חלופות תעסוקה איכותיות לעבודה במפעלים הכימיים. גל פיטורים בהיקף כזה הוא כמעט מכת מוות לנגב. החרדה הקיומית הזו, והאנרגיות המוקדשות למאבקים על עבודה ודיור, גורמות למערכת הבחירות הנוכחית להיות רדומה מעט.

באחד מימי שישי האחרונים במדרחוב של באר שבע עמדו שתי נערות ושאלו את העוברים והשבים אם הם דוברי רוסית. מי שדובר את השפה מקבל כרזת בחירות עם דיוקנו של אביגדור ליברמן. חוץ מאיש מבוגר אחד, שמגיב בכעס ביחס לליברמן, כל השאר אדישים ומפנים לנערות תנועה של ביטול. בזאת נרשם שיא בהתעניינות הפוליטית במדרחוב. קשה להוציא את הבאר שבעים מאדישותם או יותר נכון: הם כבר לא מאמינים לאף אחד. הנגב שבע אבטחות.

ואף על פי כן – יש מי שמתעוררים לקראת הבחירות. בקרב העובדים של כי"ל ואנשי ההסתדרות, הפעילים החברתיים, תלמידים בבתי ספר, תושבי עוטף עזה וגם הבדואים בכפרים ובעיירות יש תחושה שלבחירות האלה בכל זאת יש משמעות מיוחדת. הפעם שווה להצביע.

> מאבק עובדי כי"ל מתחמם לקראת הבחירות: חסמו כבישים בת"א

כבר לא יורקים על פעילי העבודה

ככלל, דרום הארץ מתאפיין באחוזי הצבעה נמוכים מהממוצע הארצי, וכמו בחלקים אחרים בארץ גם כאן ניכרים פערים גדולים בין אחוזי ההצבעה של העניים ביותר והעשירים ביותר. בבחירות 2013, לדוגמא, עמד ממוצע ההצבעה הארצי על כמעט 68 אחוז. בערים הגדולות במדינה, ירושלים ותל אביב, עמדו אחוזי ההצבעה על 65 ו-62, בהתאמה. בנגב המצב עגום יותר: 56 אחוזי הצבעה בבאר שבע, 55 בשדרות, בערד, באשקלון וברהט, ושפל קיצוני של 39 ו-37 אחוז בעיירות הבדואיות שגב שלום ותל שבע. היישובים המבוססים יותר – מיתר, כיסופים, עומר וחצרים – מתגאים ב-73-78 אחוזי הצבעה.

והתוצאות? אפשר לנחש אותן לבד. הקיבוצים של עוטף עזה נתנו את קולותיהם לעבודה ולמרצ; בעומר ובמיתר יש עתיד הובילו; בבאר שבע, שדרות, אשקלון, ערד, ירוחם, דימונה ואופקים – הליכוד וש"ס; ובכל עיירות הבדואים קטפה את הבכורה התנועה האסלאמית (רע"ם-תע"ל, בבחירות האחרונות).

אך לקראת הבחירות הקרובות לפחות בבאר שבע יש תחושה קלה של שינוי. "בבחירות הקודמות חטפנו קללות ויריקות", מספר יו"ר מטה מפלגת העבודה בבאר שבע, דוד חזן. "אבל הפעם לא רק שלא מקללים: אנשים ניגשים לשאול. ניגשים לדבר. מנסים להבין האם הרצוג ולבני הם האנשים שיביאו להם תקווה".

חזן גדל בעבודה, כשהסניף האגדי בשדרות הנשיאים (כיום שדרות רגר), היה שוקק חיים והסתובבו בו בנ"צ כרמל, מי שהיה סגן ראש עיריית באר שבע ומזכיר מועצת פועלי העיר, וחברי הכנסת ז'ק אמיר ואורי סבג, שהיו אהודים מאוד על הקהל המקומי. היום המבנה נטוש, פחות או יותר כמו "חוף הים העירוני" שהוקם בסמוך אליו. המחנה הציוני שכר מבנה בעיר העתיקה, לרכז בו את הפעילות לפני הבחירות. חזן אינו מנותק מהמצב העגום בבירת הנגב, אבל סבור שלראש רשות מקומית יש רק מרחב תמרון קטן להוביל שינוי: "עניין התעסוקה, זה דבר שחייב להיות מגובה בהחלטת ממשלה. ללא שינוי בסדרי העדיפויות הלאומיים, לא יהיה שינוי של ממש, לא בבאר שבע ולא בנגב".

הסביבה הקרובה למטה בבאר שבע ממחישה היטב את המצב בבירת הנגב: הרבה חנויות עומדות נטושות. על אחרות מתנוססים שלטים של "למכירה" או "להשכרה". אפילו "בית הפול" האגדי שליד רחוב סמילנסקי לא החזיק מעמד. באר שבע אינה האידיליה שמציגים הסרטים של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, ששפך מאות מיליוני שקלים בבירת ההזדמנויות. המלחמה האחרונה עשתה בהחלט את שלה. עסקים קרסו ורבים מסובכים בחובות.

גם תנועת V15 פעילה בבאר שבע. רואים אותם בכל מקום. "יש תחושה של הפקרה, של הרעה במצב הכלכלי", אומרת שירן מאיר, רכזת התנועה בבאר שבע. "בגלל המלחמה האחרונה הכל נעצר. במהלך המלחמה אנשים חשו מופקרים ואחריה, היה עליהם לרוץ אחרי איזה שהוא פיצוי. אנשים מאוד מתוסכלים. הם לא רוצים להצביע. אנחנו מציעים אלטרנטיבה: להחליף את השלטון הקיים".

הפעילים של V15 הם צעירים, סימפטיים, רוצים שתחתום, אבל כשזה נוגע לשיחת עומק, כמו בשאר המפלגות והתנועות, הכול עובר סינון של דוברים ורכזים בכירים. מפלגות, פעילים, תנועות חברתיות – כולם חוששים להגיד מילה במקום הלא נכון. גם אם הכוונה היא טובה הרי שהשיח החד סטרי, בו דורשים מהתושבים לבצע פעולה מבלי שתהיה להם אמירה בנושא, מרחיק רבים. הדבר במיוחד בפריפריה, שגם כך אינה מיוצגת ברוב הרשימות.

הייצוג של הדרום במקומות הריאליים רשימות הגדולות דל: במחנה הציוני ישנו עמיר פרץ משדרות. אבי וורצמן, עד לא מכבר סגן ראש העירייה של בירת הנגב, בבית היהודי. ביש עתיד יש שני מועמדים מהנגב: מאיר כהן, תושב דימונה, וחיים ילין, מקיבוץ בארי. ברשימת כולנו מופיעים טלי פולסקוב מערד ואלי אלאלוף מבאר שבע. יעקב מרגי מש"ס מתגורר במושב שדה צבי, בצפון הנגב.

שבעה מועמדים בארבע רשימות, שניים מהם ברשימה המתמודדת לראשונה. בליכוד, מפלגת השלטון הנוכחית, יש רק באר שבעי אחד, לשעבר: השר סילבן שלום, שעזב את העיר אך ממשיך לבקר בה ויש לו בה חברים רבים. (למועמדים הבדואים ברשימה המשותפת אתייחס בהמשך).

> דרעי במאהל ארלוזורוב: נתנה כניסה לממשלה בחוק דיור ציבורי חדש

ההסתדרות מתנתקת ממפלגות, העובדים מתחברים

באוהל המחאה של עובדי כי"ל יושבים השבוע מעט מאוד עובדים. כל הבוקר הם בילו שם ואין חדש. נפתלי בן הרוש, בן 53, עשר שנים עובד תרכובות ברום, מרגיש נבגד: "מדברים על יעול של מפעל שמרוויח כסף. מפטרים פה אנשים ושוכרים אנשים בהולנד. לאן ילכו אנשים פה? מה יעשו אנשים שעבדו עשרות שנים? הרי מדברים על לפטר מאות. ראש הממשלה יכול היה להרים טלפון ולהסדיר את הכול, אבל הוא לא עושה את זה".

"היום הילד ביקש ממני נעלי ספורט", אומר עובד אחר, שמתבייש במצב אליו נקלע. "אחרי דקה הוא נזכר שאבא נשאר בלי עבודה וחזר בו. כולנו התחלנו לקנות פחות, כי אנחנו לא יודעים מה יהיה. לרבים מאתנו יש משכנתאות והתחייבויות. אם יפטרו אותנו, לא נוכל לעמוד בהן. יקרה פה אסון. אנחנו כועסים על הממשלה, שנותנים לדבר הזה לקרות".

מזה עשרות שנים הנגב נסמך על התעשייה הכימית כמנוע הצמיחה שלו, ממש כמו עיירות הכורים בארצות הברית של המאה ה-19. בנגב מייצרים ומאחסנים חומרים כימיים רעילים. אתר הפסולת הרעילה הגדול במדינה נמצא בנגב, ותוכניות הכרייה המסוכנות בפוטנציה רק ממשיכות להתרחב. אלפי עובדים עוסקים מסביב לשעון בכרייה, שינוע, עיבוד וייצור של חומרים כימיים מסוכנים. בתמורה, הם זוכים לתנאי העסקה טובים במושגי המקום.

מרבית עובדי כי"ל משתכרים שכר שבאר שבעי ממוצע רק יכול לחלום עליו. בין עובדים זמניים, עובדי טלמרקטינג, אנשים שנאלצים לעבוד כעובדי קבלן או גרוע יותר – כעצמאיים או פרילנסרים, עובדי כי"ל הם האליטה הכלכלית של האזור. כל עובד כזה מעניק פרנסה לעשרות אנשים סביבו.

עכשיו, לראשונה אחרי שנים רבות, עובדים יוצאים להפגין בבאר שבע. הם יודעים, ההסתדרות יודעת וראש עיריית באר שבע יודע כי לסגירת כי"ל בנגב ולפיטורים המוניים יהיו השלכות חמורות על האזור. כשיצאו לרחובות לפני שבועיים הקפידו מארגני ההפגנות שלא לתת למחאה צבע פוליטי. חברי הכנסת אבי וורצמן (הבית היהודי), מיקי רוזנטל והמועמד יוסי יונה (המחנה הציוני), עמדו ליד יו"ר ההסתדרות בנגב, מאיר בביוף, ושתקו.

אך בעוד שההסתדרות מנסה לשמור על הסיפור כבלתי-מפלגתי, העובדים עצמם משדרים מסר אחר. בעיר ליכודניקית כמו באר שבע, בה פוליטיקאים מהשמאל התקבלו תמיד בשריקות בוז, דווקא מיקי רוזנטל זכה לתשואות המפגינים. הם דרשו ממנו לדבר. היום הם מבינים כמה מדויק היה סרטו על שיטת השקשוקה. העובדים גם מתרעמים מאוד על ראש הממשלה, שלטענתם לא עושה דבר למנוע את הפיטורים של מאות מהם. כבר בתחילת המחאה, ברגע של כעס, רבים מהם שרפו את פנקסי החברות בליכוד.

במוצ"ש האחרון היה אמור יו"ר ועד העובדים של מפעלי ים המלח, ארמונד לנקרי, שהוא גם ראש סניף הליכוד בדימונה, לדבר בעצרת נגד נתניהו בכיכר רבין. ברגע האחרון ביטל את השתתפותו באירוע, ויום לאחר מכן קיבל הזמנה להפגש עם נתניהו, וזה הבטיח לו לפעול להצלת מקומות העבודה בכי"ל.

בינתיים שביתת הפועלים נמשכת, מאות עובדים יושבים בבית, מאות עובדי קבלן במפעלי כי"ל נשלחים הביתה מאונס ולא מקבלים אפילו את דמי השביתה מההסתדרות שמקבלים העובדים המאוגדים, והמתח בשיאו. בהמשך השבוע כאמור צפויים העיצומים להתרחב מכי"ל לכל הדרום – ימים בודדים לפני הבחירות.

> הבחירות של הפועלים: גל שביתות, סכסוכים והסכמים פורצי דרך

"הבחירות הן הקרב על הבית"

לא רק תעסוקה – גם בעיית הדיור החריפה מאוד בדרום בשנים האחרונות, עת האמירו מחירי הדיור בשל כניסתם של ספקולנטים לשוק הנדל"ן בבאר שבע. אלפים בבירת הנגב נעזרים בעמותות סיוע על מנת להתקיים.

המחאה החברתית לא בדיוק תפסה פה, אבל גם בבאר יש מי שקמים ועושים ומנסים לשנות. לפעמים הם נפגשים אצל מלך ברגר, בן 89, מראשוני הקומוניסטים בבירת הנגב. "בבחירות האלה אצביע בפעם הראשונה", אומרת חגית סיגאווי, חברה בקבוצת "נאבקות על הדיור הציבורי" הדרומית. "בבחירות קודמות לא הייתי מעורבת. לא טרחתי לבחור. לא חשבתי שמשנה לי מי יהיו שר האוצר או הרמטכ"ל. היום אני מצטערת על זה. היום אני מבינה כמה זה חשוב. הפכתי לאימא, נכנסתי למאבק בנושא הדיור הציבורי למען הילדים שלי ולמען נשים אחרות במצבי. למדתי להכיר לאט-לאט את חברי הכנסת. אני חושבת שהכוח של הפוליטיקאים נובע מכך שאנשים לא יודעים, לא דורשים, לא מעורבים במה שקורה סביבם. כל אחד מפחד על החלקה הקטנה שלו. בשבילי הבחירות האלה שונות ומיוחדות, כי אני רוצה שהיה שינוי".

בניגוד לחגית, שנכנסה לעניינים לאחרונה, שמשון בונקר פעיל בשכונות באר שבע שנים רבות: "חגית נכנסה למאבק כי היא התחילה להרגיש את המצוקה, מצוקת הדיור, על בשרה. אני מסכים איתה שאלה באמת בחירות גורליות ובבאר שבע אנשים חייבים לצאת מהאדישות וללכת להצביע. הפוליטיקאים מנסים להפחיד אותנו עם הנושא הביטחוני, אבל הנשא הכלכלי הוא המטריד. מפחיד מה שקורה כאן. פעם בליכוד ובעבודה הייתה משבצת השמורה לפעילי שכונות. היום אין ייצוג לשכונות במפלגות הגדולות".

המארח, מלך ברגר, מנהל מאבקים חברתיים כבר שבעים שנה. כשהיה בן 19 הוא קשר את גורלו עם המפלגה הקומוניסטית וסיכן את עצמו לא מעט פעמים למען זכויותיהם של העניים בפורטו אלגרה, שם התגורר. כך הוא עושה גם בבאר שבע, אליה הגיע בשנת 1960, שמונה שנים אחרי שעלה לישראל. "שבעים שנה אני שומע את הדיונים על צדק חברתי. כאשר עליתי לישראל, המדינה הייתה ענייה. גרנו במעברות בתחושה שיהיה טוב יותר. המדינה אז ידעה לדאוג לאזרחיה. היא לא הזניחה אותם. היום עשר משפחות בולעות את כל ההון של המדינה. משאבי הטבע חייבים להיות בידי המדינה, לא בידי אנשים פרטיים. צריך לדאוג שיובטח שכר מינימום, לקיום בכבוד. אסור שהמצב הזה יימשך".

בלינדה גוסמן, מתנדבת בעמותת "איתך-מעכי" המסייעת לנשים בנגב, מרגישה שכבר עכשיו נוצר שינוי, עוד לפני הבחירות, בעיקר בדפוסי הפעילות הפוליטית בדרום. "התקשורת הפכה לבלתי אמצעית, כבר אי אפשר לצנזר", היא אומרת. "חדשות עוברות תוך שניות ברשתות החברתיות, גם ובמיוחד חדשות שהתקשורת הממוסדת מצנזרת. אולי בגלל זה כבר אין עצרות ושלטי בחירות".

"אני מרגיש שיש פה קרב על הבית, שאנחנו הולכים לקראת חורבן אם לא יהיה שינוי חברתי", מוסיף יהודה אלוש, בנו של אחד ממייסדי תנועת הפנתרים השחורים, ויקטור אלוש ז"ל. "במערכת הבחירות הזו רואים משהו חדש: הרשימה המשותפת הופכת להיות כוח גדול ומכריע וכל ממשלה שתקום תצטרך לקחת אותם בחשבון".

> באר שבע: ספסרי נדל"ן משתלטים על בתים בציפייה לאנשי הקבע

שלושה נציגים ברשימה המשותפת

כמו שאומר אלוש, אם יש ציבור שהבחירות האלה מביאות אליו רוחות של שינוי הרי שזה הציבור הבדואי, שאכן מקבל במערכת הבחירות הזאת הזדמנות לזכות בייצוג גדול מהרגיל. אם בכל מערכות הבחירות האחרונות הצביעו בעיירות ובכפרים הבדואים ברוב גדול לרע"ם-תע"ל, המיוצגת כיום בכנסת על ידי ארבעה מנדטים, הפעם צפויה הרשימה המשותפת להכניס לכנסת 13 נציגים או יותר. כמו שאמר דב חנין בראיון לחגי מטר ויעל מרום השבוע, הם יצטרכו להתמודד עם הסכנה הממשית של גרסאות חדשות לתוכנית פראוור, ובכלל עם מדיניות הריסות הבתים בנגב.

אבל עוד לפני כן האתגר של המשותפת יהיה בעיקר להוציא את הבוחרים לקלפיות. כאמור, אחוזי ההצבעה ביישובים הבדואים נמוכים במיוחד, הן בשל חוסר אמון בשיטה, והן מכיוון שאין קלפיות בכפרים הלא מוכרים, מה שמקשה על רבים להשתתף בהצבעה.

"הפעם יש הרגשה אחרת, מיוחדת, גם אם אני יודעת שהרשימות הערביות לא יהיו אף פעם חלק מהקואליציה", אומרת הודא אבו עובייד, מנהלת עמותת "יסמין" לקידום יזמות ובעלות עסקים יהודיות וערביות, ותושבת לקייה. "קשה להתנבא מה תהיינה התוצאות, אבל ברשימה המשותפת יש לא פחות משלושה נציגים מהנגב (במקומות ריאליים), דבר שאין לו אח ורע בשום מפלגה אחרת: ח"כ טלב אבו עראר, סעיד אלחרומי וג'מעה אזבאגה.

"הבעיה במגזר הבדואי והיא שעבור רבים, אין גישה לקלפיות ואנשים עלולים להישאר בבית. גם חוששים שתהיה זליגה של קולות למפלגות אחרות, כמו ש"ס או המחנה הציוני. ועדיין, מבלי לנסות להתנבא, אני מאמינה שצפויות פה הפתעות בעקבות האיחוד בין המפלגות הערביות".

"המגזר הבדואי מוטרד בדברים יותר קיומיים מאשר מי ירכיב את הממשלה הבאה", אומר יאסר עוקבי, כתב "מעריב" בדרום ומבכירי העיתונאים בבירת הנגב. " מעניינים אותו יותר הבתים שנהרסו לו, השדות שנחרשו. ממש היום היו הריסות בתים באחד הכפרים הבלתי מוכרים ועשרות משפחות נותרו ללא קורת גג. זה מה שמעסיק את הציבור".

> שנה ליום הזעם בנגב: תוכנית פראוור בוטלו, ההריסות ממש לא

המלחמה הבאה היא עניין של זמן

קיבוץ נירים יושב על אחת הנקודות היפות בישראל. ירוק. שקט. אוויר נקי. פה אין תעשייה כימית, כי אם יישובים שעוסקים בחקלאות לסוגיה, בתוכה חקלאות אורגנית לייצוא. בעוטף עזה יושבים קיבוצים, בהם קיבוצים של יוצאי אמריקה הלטינית, כמו מפלסים ועין השלושה.

פעם, קשה להאמין, היו יוצאים מהקיבוץ, טובלים במימי חוף ימה של עזה, עושים שופינג וחוזרים הביתה. היום מאדמות נירים אפשר לראות את החורבן של עזה. בסבב הלחימה האחרון במשך חודשיים המקום, כמו כל יישובי העוטף, ספג ירי ארטילרי בלתי פוסק. ביום ה-50 למלחמה נהרגו זאב עציון, רכז הביטחון של היישוב ושחר מלמד, חבר הקיבוץ, מירי פצמ"ר. תושבי העוטף הפכו להיות פליטים והיום הם נלחמים על קבלת סוג של פיצוי.

ענת חפץ, חברת קיבוץ נירים ופעילה בתנועה למען עתיד הנגב המערבי נאלצה לקחת את ילדיה מהבית במלחמה וחזרה רק כשחזר השקט. "אבל אתה חי עם זה. אתה חי עם המצב. נדרך כשיש מלחמה, מדחיק את זה כשיש רגיעה. השאלה היא לא האם תהיה מלחמה, אלא מתי. אנשים מאוד אוהבים את הקיץ בקיבוץ. הקיץ בנירים היה פעם חגיגה אחת גדולה: חם, אז הילדים בבריכה והמבוגרים מצטרפים בסוף העבודה. אבל עכשיו הקיץ מרגיש כמו מלחמה".

פעילי התנועה למען עתיד הנגב המערבי דורשים מהמתמודדים בבחירות להתייחס למלחמה שהייתה, למלחמות שעוד עלולות להיות, ולצורך הנואש שלהם בפתרונות לטווח הארוך בדגש על הסדרה של היחסים עם עזה ועל סיום הסכסוך. לתחושתה, הפוליטיקאים שמגיעים לעוטף עזה באמת מתכוונים לפעול לשינוי המצב. "יש הפנמה שהסיפור של העוטף ושל עזה חייב להיפתר והוא חייב להימצא במרכז סדר היום. גם הבחירות הקודמות היו אחרי מלחמה וירדנו מהר מסדר היום. הפעם זה אחרת. אני חושבת שזה נכון גם לגבי פוליטיקאים שאני לא מסכימה איתם. הם מבינים שזו שאלה אקוטית.

"אני לא חושב שאחרי המלחמה הזאת נשכחנו", אומר בעלה של ענת, בר חפץ. "הבחירות זה על זה. בינינו, על מה הולכים לבחירות? הייתה מלחמה. על שטות של מע"מ אפס פירקו ממשלה? בעזה חיים מ-300 דולר לשנה של תל"ג, ואנחנו עם שלושים אלף. שום דבר טוב לא ייצא מזה לאורך זמן, בלי קשר לכן חמאס, לא חמאס".

"אני חושבת שבפוטנציה, אלו יכולות מאוד להיות בחירות של תקווה", מסכמת ענת. "אני מעדיפה להסתכל על הבחירות האלה ככה. אנשים כאן מדברים בגלוי על ההתלבטות איך להמשיך לגדל ילדים במקום הזה. אני יודעת שהכול על תנאי. זה הבית במובן. זו הדבר הכי בסיסי, זה הבית ואני נלחמת עליו, ולא מתכוונת לעזוב".

> עתיד בטוח לתושבי הנגב המערבי עובר בהסדרה מדינית

הנוער נשאר בימין

מעט פחות מחודש לפני הבחירות נערך במקיף ו', הנחשב לאחד מבית הספר הטובים בבירת הנגב, "הפנינג דמוקרטי". בלי מוסיקה, בלי דוכני מפלגות, בלי נקניקיות ובלי זומבה. תלמידי כיתות י"ב, העומדים לבחור בפעם הראשונה, נחשפו למצעים הפוליטיים והאידיאולוגיים של המפלגות השונות המתמודדות לכנסת ה- 20.

ההתחלה הייתה דווקא מבטיחה ומתריסה: סרטון אמיתי, כואב, מדויק על המציאות בישראל ובמיוחד בפריפריה בשנים האחרונות: העוני, השחיתות הציבורית, תחושת האי ביטחון, ההבטחות הלא ממושמשות.

בפאנל השתתפו השר לשעבר ד"ר בני בגין (ליכוד), חה"כ מיקי רוזנטל (המחנה הציוני), חה"כ מאיר כהן (יש עתיד), חה"כ אבי וורצמן (הבית היהודי), חה"כ אלכס מילר (ישראל ביתנו) ואבי דבוש (מרצ). בפאנל לא היה חבר כנסת ערבי או חרדי. בשלב השאלות לא אתגרו את המועמדים עם הנושא הלהט"בי, ואיש לא התייחס לבעיותיו של המגזר הבדואי.

את תוצאות הבחירות ניתן היה לנחש על פי עוצמת מחיאות הכפיים. ח"כ וורצמן, למשל, נהנה מפופולריות רבה בבאר שבע כי שימש כסגן ראש העירייה, ובזכות גילו הצעיר הוא נחשב "קול" כמו רוביק דנילוביץ'. במקום לדבר על אבטלה, בעיר שעוד מעט תצרף מאות, וורצמן דיבר על ביטחון ואיומים ביטחוניים וסחף מחיאות כפיים. למאיר כהן ואבי דבוש לא כל כך עזרה האג'נדה החברתית. אחרי הכול, הילדים עדיין חיים אצל ההורים. הם לא יוצאים לעבוד, הם לא משלמים מסים, הם לא מתמודדים עם הארנונה הגבוהה בבאר שבע וגם טרם חוו טבילת אש קרבית.

"הם מאוד ימניים", נשמע אומר אחד מחברי הפאנל כשעזב את האולם. והוא צדק: הליכוד זכה במקיף ו' במקום הראשון עם 29 מנדטים. הבית היהודי הגיע למקום השני עם 19 מנדטים, יש עתיד למקום השלישי עם 18 מנדטים, ובמקום הרביעי: ישראל ביתנו עם 11 מנדטים. המחנה הציוני קיבל מתלמידי התיכון 10 מנדטים בלבד.

אם בקרב פועלי כי"ל, הפעילים החברתיים, הבדואים ותושבי עוטף עזה יש תחושה של שינוי באוויר, נראה שהדור הצעיר לא שמע עליו.

> נחנך הבית הגאה בבאר שבע. ראש העיר: "אתם שווים בין שווים"