הקשר המפתיע בין תשובה והגז שלנו למאבק הישראלי באיראן

כותב אורח: שמוליק לדרמן

כידוע, השר יובל שטייניץ טען לאחרונה שצריך למהר עם פיתוח הגז, בגלל שבעקבות הסרת הסנקציות מאיראן היא תוכל להתחיל למכור את הגז שלה ולהתחרות בישראל.

זו לא הפעם הראשונה ששטייניץ מעלה את הטיעון הזה, וגם לא רק שטייניץ. כאן למשל יוג'ין קנדל תומך בטיעון הזה. כאן רועי צ'יקי ארד מזכיר שבוועדת הכלכלה הטיעון הזה עלה מכיוון אנשי תשובה כל הזמן. כאן יוסי פלד מעלה את הטיעון על הצורך במהירות בפיתוח הגז בהקשר של פיתוח מאגרי הגז של לבנון, שאיראן ביקשה לעזור לפתח.

סתם תעמולה? לא בטוח. מה שאני רוצה להציע כאן, הוא שההתייחסויות האלו פותחות לנו צוהר לשיקולים האמיתיים מאחורי המדיניות של ממשלת ישראל בכמה היבטים. אבל כדי להבין למה, אנחנו צריכים להתחיל בשאלה, מהו בכלל האיום האיראני המדובר כל כך?

הפצצה לא בדרך

קודם כל בואו נבהיר, הוא אף פעם לא היה הסכנה שאיראן תשתמש בנשק גרעיני נגד ישראל. אף אדם רציני שעוסק בנושא לא מאמין בזה. רק לשם המחשה, אפילו יועז הנדל ויעקב כץ מבהירים בספרם ש"חשוב לציין כי החשש בישראל מפני איראן גרעינית איננו חשש מהכחדה. גם אלה בקרב מקבלי ההחלטות שמייצרים זיקה בין איראן גרעינית לבין גרמניה הנאצית, לא חוששים ממחיקתה של ישראל ממפת העולם. מרביתם אף יודו שלא מדובר בסכנה קיומית, אלא בהשלכות של איראן גרעינית".

> שלושה הסברים פשוטים על איך שמתווה הגז של נתניהו מסוכן לנו

אם לא סכנה קיומית, מהן ההשלכות של איראן גרעינית?

אחד המומחים החשובים בעולם היום לגרעין האיראני והתפתחות היחסים בין איראן, ארה"ב וישראל בהקשר זה הוא טריטה פרסי, נשיא המועצה האיראנית-אמריקאית. הוא פרסם כמה ספרים בנושא, שהתבססו על ראיונות רבים עם בכירים איראנים, אמריקאים וישראלים. נדמה לי שהאבחנות שלו לגבי החששות האמיתיים של ישראל מאיראן, מעבר לכך שהן די שכל ישר, צריכות לפחות להילקח בחשבון, אז אני מביא אותן קצת באריכות מתוך ראיון איתו כאן:

פקידים ישראלים בכירים רבים ציינו שאיראן אינה איום קיומי על ישראל… הטיעון של איום קיומי מונע פוליטית ועבד די טוב בזירה הבינלאומית, להביא מדינות אחרות לתמוך בישראל בעניינים שבתנאים אחרים הן סביר להניח לא היו תומכות… תוכנית העשרה איראנית, גם אם היא לא תוביל לנשק גרעיני באיראן, עדיין תאפשר לאיראן להגיע לסטטוס של מעצמה גרעינית. זה יביא לשני דברים:

קודם כל, זה יגביל את יכולת התמרון האסטרטגית של ישראל באזור. יהיה הרבה יותר קשה לישראל לפלוש ללבנון כפי שהיא עשתה ב-2006. יהיה לה קשה הרבה יותר להפציץ את עזה בלי לשלם מחיר על זה. זו תהיה סביבה אחרת. מאזן הכוחות יוטה בכיוון ההפוך, לרעת ישראל.

הגורם השני ייתכן והוא חשוב עוד יותר: יכולת כזו [גרעינית] של איראן בשלב מסוים תחייב הסכם כלשהו בין ארה"ב לאיראן, וזהו הפחד הגדול של ישראל… זה נוגע בפחד הישראלי מנטישה, כלומר שישראל תמשיך לעמוד מול איראן עוינת בזמן שארה"ב מיישבת את בעיותיה עם איראן. כך שלישראל המצב יהיה בעייתי הרבה יותר מעכשיו, כשארה"ב ניצבת לצידה באופן אוטומטי בעניינים אלו. היא תצטרך להשקיע משאבים פוליטיים גדולים הרבה יותר כדי לגייס התנגדות לאיראן בנסיבות כאלו.

אם נסכם במילים פשוטות, האיום האיראני הוא איום על היכולת של ישראל לעשות מה שהיא רוצה באזור, וכל התקרבות בין ארה"ב לאיראן עלולה לבוא על חשבון ישראל.

מגרש המשחקים הסורי

למה על חשבון ישראל? ראשית, איראן היא מעצמת אנרגיה, ועם הסרת הסנקציות היא יכולה להיות מעצמת אנרגיה גדולה הרבה יותר. הבעיה היא פחות תחרות כלכלית ישירה של איראן עם ישראל, שלא צפויה בקרוב (אם כי הנה שוב שטייניץ, לפני ארבע שנים, מציע להודו גז ישראלי אחרי שאיראן ביטלה הסכם קניית גז איתה. ואגב, הנה כאן יצחק תשובה בסכנת אובדן עשרות מיליוני דולרים אם הסנקציות מעל איראן מוסרות, בגלל החובות של חברות הדלק לאיראן).

מעצמת אנרגיה זה אומר השפעה וגורם שארה"ב צריכה להתחשב בו הרבה יותר. חוץ מזה, ההרס של עיראק, והעובדה שהיא הפכה להיות שיעית, הביא את איראן לעמדת השפעה חסרת תקדים באזור. עוד סיבה לארה"ב לחתור להתקרבות איתה.

> מלחמות האנרגיה: מחירי הנפט הצונחים מטלטלים את המזרח התיכון

לא פחות חשוב, איראן חזקה באזור זה אומר חיזבאללה חזק באזור, זה אומר התנגדות חזקה לישראל באזור. וכאן אנחנו מגיעים לג'בהת אל-נוסרה, הארגון שהוא למעשה השלוחה של אל-קאעידה בסוריה. לאחרונה יש יותר ויותר דיווחים על זה שישראל מסייעת לארגון הזה. מלבד כאן, כאן, כאן, כאן , וכאן, כוח האו"ם בלבנון דיווח בהזדמנויות שונות ש"חברים חמושים בארגוני האופוזיציה נפגשו עם הצבא הישראלי בקו הפסקת האש" (כאן).

למה שישראל תתמוך בארגון הזה? הציר שמתגבש (למעשה היה קיים אבל מתחזק) במזרח התיכון כעת הוא מדינות המפתח הסוניות השמרניות (ערב הסעודית, קטאר, מצרים) וישראל, מול מדינות וארגונים שיעיים נתמכי איראן. ההסכם הצפוי של ארה"ב עם איראן מדאיג את כל הנ"ל (עד כמה את ישראל אנחנו יודעים, עד כמה את ערב הסעודית אפשר לראות למשל במסמכים שויקיליקס פרסמה), והן משתפות פעולה יותר ויותר נגד איראן.

בזמן האחרון אנחנו יכולים לראות התפתחויות בהתאם: דורי גולד נפגש עם נציגים סעודים, ועוד מפרסם את זה. הנסיך הסעודי טלאל אבן-ואליד מדבר פתאום על ביקור בישראל. מצרים פתאום פותחת את מעבר רפיח, מבטלת את ההגדרה של חמאס כארגון טרור, ומתקרבת לחמאס בתיווך ערב הסעודית.

ישראל מצידה מדברת בגלוי פתאום על הצורך שחמאס יישאר השליט ברצועה, ועל זה שחמאס בעצם מורתע וצריך להגיע איתו להסכם ארוך טווח. כל הפרסומים האלו נראים חלק מהכנת דעת הקהל הישראלית להסכם הפסקת אש ארוכת טווח המתגבש בין ישראל לחמאס, בתיווך קטאר והמודיעין הגרמני (הסכם, אגב, שהמתווה שלו כרגע נראה די דומה להצעת הפסקת האש של החמאס בתחילת מבצע צוק איתן, כולל נמל ימי). העניין הוא לא רק חוסר היכולת של ישראל להכריע את חמאס, אלא גם חלק מהניסיון להרחיק את חמאס מאיראן.

אבו-מאזן, אגב, שמודאג מהתקרבות הזאת בין ישראל למתחרה החמאסי, מפרק את ממשלת האחדות ומתחיל לעצור אנשי חמאס בגדה (במעין חיקוי אירוני משהו של האופן בו ישראל התחילה את "שובו אחים" כדי לפרק את ממשלת האחדות הפלסטינית). לא רק הפת"ח מתנגד, גם הזרוע הצבאית של חמאס מתנגדת להסכם אפשרי כזה, וסביר להניח גם בכירים בישראל.

גז תמורת איראן

ג'בהת אל-נוסרה הוא חלק מהסיפור הזה. הוא נלחם בחיזבאללה ובאסד, המאחזים של איראן בסביבה. התחמושת והמימון מגיעים אליו מקטאר וערב הסעודית. ישראל מספקת את התמיכה לציר הזה מהכיוון שלה: במישור הפוליטי זה לחצים על ארה"ב לא להגיע להסכם עם איראן, במישור הפרקטי בסביבה, אם לשפוט על פי העדויות, זה לתמוך בג'בהת אל-נוסרה.

כמובן, זה לא שהאינטרסים הם זהים. בניגוד לערב הסעודית וקטאר, סביר להניח שישראל לא רוצה שאסד ייפול. מבחינתה כל עוד כולם נלחמים זה בזה בסוריה ולא בה, הכל סבבה. מה שנקרא, הפרד ומשול. וברור שאף אחד לא מעלה בכלל את נושא הגולן במצב העניינים הזה.

רווחתם הכלכלית של אזרחי ישראל, כידוע, מעניינת את נתניהו כקליפת השום. מה שמעניין אותו זה לשמור את ישראל הגמונית באזור, ועל הדרך להטיב עם מקורבים כמו יצחק תשובה ואדלסון, ועם תאגידים אמריקאים משפיעים כמו נובל אנרג'י, שיוכלו לשמש חלק מהלובי שלו בממשל האמריקאי ובפוליטיקה האמריקאית. והוא מוכן ללכת מאוד רחוק עם זה, מהפצצת איראן ועד שוד הגז של אזרחי ישראל.

שמוליק לדרמן הוא דוקטור לפילוסופיה פוליטית, מרצה באוניברסיטת חיפה ובאוניברסיטה הפתוחה. מלמד בעיקר על ג׳נוסייד וכותב בעיקר על חנה ארנדט, על דמוקרטיה רדיקלית ועל הסכסוך. בעל הבלוג ״גלות ושיבה״, שם פורסם הפוסט לראשונה.

> כשלון הסכם הקרעין יסלק את הכוחות המתונים מהפוליטיקה האיראנית