newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במוות ובזיכרון אפשר לדבר על שוויון: תגובה ללילך בן-דוד

הרחבת מעגלי הזיכרון כך שיכללו את כל הקורבנות ללא הבחנה היא פעולה אנושית ופוליטית נכונה וחתרנית, לא עוד נדבך של הנצחת הכיבוש

מאת:

בכל יום אחר הייתי מסכים עם מה שכותבת לילך בן-דוד על טקס יום הזיכרון המשותף ועל נורמליזציה. כן, הנטייה של מה שנשאר מהשמאל הציוני של אוסלו לדבר במונחים שוויוניים על כובש ונכבש, לתאר את "הסכסוך" כמצב ש"כולנו סובלים ממנו" ול"כולנו" יש אחריות לסיים – היא נטייה מקוממת. יש להתנגד לה במסגרת הפוליטית של השמאל שבאמת מתנגד לכיבוש ונחוש לפעול לסיומו ולמען שוויון מלא לכל יושבי הארץ. אבל לא היום.

יום הזיכרון הוא יום של אבל ושל התייחדות עם זכרם של הרוגים. בגרסתו הממלכתית והמקובלת על רוב הציבור זהו זמן להתייחדות אך ורק עם החללים היהודים, לוחמים ואזרחים כאחד, שנהרגו במסגרת עשרות השנים של מלחמות, מבצעים צבאיים ופיגועים. זו אחת מאבני היסוד של הזהות הלאומית שלנו: ההגדרה של מי זה "אנחנו", שעליהם ראוי להתאבל, ומי זה "הם", האויב, שאין לו מקום כאן, ושאת סיפורו לא נספר.

מול תפיסת הזיכרון הזאת, מול הכאב הזה, אפשר לעשות דברים שונים: אפשר לשתף איתה פעולה, אפשר להתעלם או לבוז או להתנכר, ואפשר לפתח לה אלטרנטיבה. זו צריכה להיות אלטרנטיבה שמכבדת את הכאב אבל בוחרת לתת לו סיפור אחר, להרחיב את גבולות הזיכרון, להרחיב את היקף ה"אנחנו" כך שיכלול את כל מי שנהרגו במרחב הזה בדרכים שונות בשם המאבקים על עצמאות, שחרור, שליטה, גירוש, גזענות ועוד. לילך טוענת שזיכרון משותף כזה יכול להתקיים רק אחרי סיום הכיבוש. במציאות פוליטית של דה-הומניזציה מוחלטת של הפלסטיני בציבור היהודי אני טוען שאי אפשר לחכות, ושפעולת הזיכרון המשותפת היא אחד הדברים הנכונים והחתרניים ביותר שניתן וחשוב לעשות.

מקהלת נשים בטקס יו םהזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

מקהלת הנשים "שיראנא" מיפו בטקס יום הזיכרון המשותף (דן חיימוביץ')

זמן לחמלה רדיקלית

עם זאת, חשוב לי להוסיף שלא נכחתי בטקס המשותף. מעולם, בכל תשע שנותיו. לילך הייתה בו כמה וכמה פעמים, ולכן אין ספק שהיא בת סמכא יותר ממני לגבי אופיו המדויק. אני מאוד מבין את הביקורת שלה על הטקסטים של כמה מהדוברים, על הדברים שהוזכרו בהם ובעיקר על הדברים שלא הוזכרו בהם, ועל האופן שבו אלה מותאמים כדי להקל על הציבור היהודי. אני מאמין גם שהייתי מסכים איתה על חלק מהדברים לו הייתי מגיע בעצמי לגני התערוכה אמש. אף על פי כן, יש לי מחלוקת עם לילך גם כאן. שוב, בגלל אופיו של היום, בגלל אופיים של השכול והזיכרון. אסביר למה.

הזדמנתי לאחרונה ללוויה של לוחם. מדברי המספידים למדתי שאותו לוחם השתתף בפעולות שבעיניי הן נוראות. שלא היו צריכות לקרות. שהובילו להרג מסיבי של אזרחים (ולוחמים) שהיה מיותר לגמרי. בכל נסיבות אחרות, אם הייתי מדבר עם אדם שהיה מספר לי על השתתפותו בפעולות כאלה או על תמיכתו בהן – הייתי מתקומם ומתווכח. אבל במצב של אבל אין לזה מקום. הסתכלתי מסביבי וראיתי את הכאב של בני משפחתו וחבריו, את הגאווה שלהם בו על גבורתו, את האובדן שהם חווים של האדם הטוב שהיה יקר להם ושהיה מספר בדיחות ושהיה עוזר בכל דבר.

האם במצב כזה באמת רלוונטי ודחוף להתקומם נגד הנצחת הפעולות הנוראות? האם נוכח השכול, ההתייתמות מאב, ההתאלמנות מבן זוג אוהב, אובדן החבר היקר – אפשר להמשיך וליישם את הפוליטיקה הרגילה שלנו? האם אפשר לדעת מהניסוח הזה אם הלוחם היה יהודי או פלסטיני, והאם זה משנה?

אני טוען שלא. במשך 364 ימים בשנה אנחנו יכולים להיות יותר או פחות קשוחים בפוליטיקה שלנו, כל אחד לפי טעמו. אנחנו יכולים וצריכים להתעקש על עקרונות מסוימים, כמו התנגדות מוחלטת לכיבוש, כמו ההסכמה שהאחריות על סיום השליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח ועל שוויון אזרחי מלא במדינה ועל פתרון בעיית הפליטים – היא אחריותה של ישראל קודם כל.

אבל כל זה יכול לחכות קצת ביום הזיכרון. היום הוא יום נכון לרוך לחמלה ולכאב שקט. טקס יום הזיכרון היהודי פלסטיני המשותף מציע את המקום הזה, הלא-שיפוטי, שמאפשר התייחדות עם הקורבנות באשר הם בני אדם ובלי קשר למעשיהם בחייהם. כאמור, במציאות הפוליטית שלנו לדבר על בני אדם כשווים במותם זה אחד מהדברים הרדיקליים ביותר שאפשר לעשות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf