במקום לשלוח נפגעות אלימות למקלטים, צריך לטפל בגברים האלימים

כותבת אורחת: ריקי כהן בנלולו

בעקבות הרצח של אביטל רוקח ז"ל שנדקרה למוות על ידי בעלה בנפרד – לאחר שרק שבוע לפני כן שוחרר למרות תלונה שהגישה רוקח על כך שתקף אותה, ולמרות המסוכנות המוכחת שלו – אני שומעת קולות ששואלים למה סירבה האישה לצאת למקלט לנשים מוכות.

ברור שנשים כלל לא צריכות ללכת למקלט כמו אחרונות העברייניות וכי מי שצריך להרחיק הוא את הגבר האלים, אך האם חשבתם פעם במה כרוכה היציאה למקלט? אני רוצה לספר לכם קצת מניסיוני.

יציאה למקלט כרוכה בניתוק כל הקשרים של האם נפגעת האלימות עם עולמה. בבת אחת היא נלקחת ונעלמת מעל פני האדמה. ברוב המקרים היא נאלצת להיפרד גם מהילדים הגדולים ולהשאירם בבית האלים או שהם מועברים למוסדות הרווחה כי אין להם מקום במקלטים.

הקריסה הכלכלית שבאה בעקבות המנוסה היא קשה ביותר. הבירוקרטיה בלתי אפשרית וחוסר הפניות הרגשית, ולא רק, של נשים קורבנות אלימות מקשה להתמודד מצד אחד עם בעל אלים ועם ילדים נפגעי אלימות גם אם היא רק "עקיפה" (כי כשיש אלימות כלפי האשה בבית, גם הילדים סופגים, גם אם הם לא קיבלו את המכות) ומצד שני מול בנקים והוצאות לפועל כשמשק הבית בקריסה.

בורחת מאלימות, מתמודדת עם עיקולים

מדובר במשבר שההשלכות שלו קשות והרות אסון גם אם האשה לא נרצחה בסופו של דבר. עצם היציאה למקלט אינה מבטיחה הגנה מפני הגבר האלים, המקלט נגמר בסופו של דבר והאשה לא יכולה להיות כלואה לנצח. היא יכולה לעבור בעשרה מקלטים לנשים מוכות, אבל אם הבעל לא עבר טיפול, זה לא יעזור. השיטה הנהוגה במקלט לפחות למיטב הבנתי היא לגרום לאשה לא לחזור לחיות עם הבעל האלים. אבל הטיפול בבעל האלים – ולא, מאסר לא נחשב טיפול – לפחות איפה שאני ראיתי לא היה קיים כלל.

אם האשה גרה בדירה של דיור ציבורי לרוב יחתימו אותה על ויתור זכויותיה בדירה, וישלחו אותה למסלול של שכירות ותעודות זכאות ומשם להמתין לדירה מחדש מה שיכול לקחת שנים. אני לא ויתרתי על הבית, כי היה לי ברור שאהיה ברחוב ולא אצליח להחזיק חמישה ילדים, כולם קטנים כשהקטנה בהם בת פחות מחצי שנה, ודירה בשכירות, ולכן חזרתי הביתה.

הבטחתי לעצמי לעשות הכל כדי להעביר את המשפחה מהבית המסוכן, אך כל בקשותיי סורבו, טיפול רגשי לילדים לא קיבלתי ולא קיבלתי סיוע כלכלי. מצד שני הביטוח הלאומי עיכב לי כספים שהיה חייב לי כדמי לידה, אפילו את קצבת הילדים בנק הפועלים עיקל לי ולא אפשר לי למשוך אותה. זה גרם לי להפסדים כלכליים עצומים, כי נאלצתי לצאת לחופשה מעבודה בה החזקתי במשך שנים רבות, עם כל התנאים הסוציאליים ועם אפשרות קידום. מי ידע בכלל שאסור להם לעקל את הקצבה?

> תרבות הפורנו לא צריכה להיות חלק אינטגרלי מצריכת החדשות שלנו

משקיעים סכומי עתק בבטחון, אבל לא בבטחון של נשים

המחדלים שלהם – של הרווחה, המשטרה ובית המשפט, לא אפשרו לי לחזור למסלול. רק בעזרת פרוטקציה שאלוהים שלח לי הצלחתי לעבור לאחר שנה בדיוק מרגע עזיבת המקלט לדירה שהוחלפה תמורת הדירה המשותפת, והנה רציתי להתחיל מחדש. אולם תוך שלושה חודשים, בדיוק אחרי שהשתחרר ממאסר שני על אלימות במשפחה שנגמר בעסקת טיעון (כמובן שמעולם לא קראו לי להעיד מלבד לתלונה הראשונית), קיבל מי שהיה אז בן הזוג שלי בית במרחק שלא עובר את תחום צו ההרחקה ולמעשה נמצא ממש מאחורי חלון חדר השינה שלי.

כל הגורמים שהיו מעורבים בפינוי שלי מהבית המשותף – החברה המשכנת, המשטרה, הרווחה – החזירו אותי לאותה סכנה ממנה ברחתי, ואף יותר גרועה. הרווחה מצידה לחצה עליי לעבור טיפול רגשי. הם לא התייחסו כלל לעובדה שאני עדיין הייתי מצויה תחת איום, בטח שלא הייתה התייחסות למצב הכלכלי הבלתי אפשרי בו הייתי מצויה. את האיום בסופו של דבר פתרתי לבד.

אני חייבת לציין כי היום המצב בינינו הוא שונה. המציאות גרמה לי לקחת סיכון ולהתעמת איתו לאחר שכבר עשיתי כל האפשר כדי להתרחק. זה לא היה קל בכלל, אבל אחרי שנים שגבו ממני ומילדיי מחיר מאוד כבד, התבגרנו ולמדנו להיות חברים טובים בשביל הילדים שלנו, אף על פי ולמרות העובדה שמעולם לא קיבלנו טיפול משפחתי משקם. אך אין זה מנקה ולו לרגע מגודל הכשלון המערכתי כי ברור שיכול היה להיות אחרת לגמרי.

זהו רק חלק קטן בשרשרת ארוכה של מחדלים חמורים שנאלצתי לעבור, אם בטיפול גורמי הרווחה ואם בהתנהלות המשטרה החל מרגע הגשת התלונה. היום, כשאני במקום אחר לחלוטין בחיי, חזקה הרבה יותר וכחלק מהעשייה שלי כחברה בתנועת ה"לא נחמדות לא נחמדים", אני מרגישה מחויבת להביא את סיפורי כי האישי הוא הפוליטי. המאבק לתיקון העוולות כלפי נשים בכלל ונשים נפגעות אלימות בפרט וכלפי אוכלוסיות חלשות הוא בדמי.

עד שלא יהיה תיקון במסגרתו מי שמורחק הוא הגבר, והוא יורחק לצורך טיפול בהתנהגות שלו ולא רק לצורך מאסר שהוא ענישה שאינה משקמת, וכל עוד המדינה מפעילה סנקציות ואלימות כלכלית על האשה – המצב הזה לא ישתנה. עוד נשים יחזרו לבתים אלימים, עוד נשים יברחו מבתיהן במחיר של ויתור על הילדים שלהן, ועוד נשים ישלמו בחייהן. המדינה שלנו משקיעה סכומי עתק בביטחון, אבל הביטחון היומיומי של נשים כנראה פשוט לא מעניין אותה.

ביום שבת, 27 בספטמבר, תתקיים הפגנה מול ביתו של השר לבטחון פנים אהרונוביץ', תחת הקריאה: "די לרצוח אותנו! דורשות ביטחון". פרטים נוספים אפשר למצוא כאן.

ריקי כהן בנלולו היא פעילה פוליטית בקבוצת "הלא נחמדות לא נחמדים", וחברה בפורום הדיור הציבורי