מעזה ועד כפר כנא – בסוף הכל חוזר לביבי

יש מין אמונה רווחת כזו בתקשורת הישראלית ובשיח הציבורי בארץ – שביבי הוא המבוגר האחראי היחיד בסביבה. שקול, מדוד, מתון. מוקף בכמה מטורפים מימין שהוא נאלץ לנהל ולהרגיע או סתם למשוך בכתפיו בייאוש ולנסות לתקן את הנזקים שעשו.

אפילו למעלה מ-2,300 הרוגים במלחמה בעזה, בהם 72 משפחות שעד היום לא ברור למה חוסלו, לא סדקו את התדמית הזו שלו, והוא זכה לתמיכה ניכרת מצד רוב האופוזיציה השקטה. ביחס למי שאמרו שצריך להחריב את הרצועה, הוא נראה מתון. כך גם בירושלים המדממת, שם נראה על פניו שאלה רק הקיצונים המשיחיים בלוויות כמה ח"כים סוררים שעושים את הבעיות, בעוד שנתניהו משדר מסרים לירדן שבעצם הכל בסדר. ביחס לרגב ואריאל, הוא נראה אחראי.

גם בהקשר של כפר כנא קל להצביע על הגזענים המסיתים שסביבו כנוראים ממנו. דמו של ח'יר אלחמדן נשפך בגלל מילותיו של יצחק אהרונוביץ'. בכל הניתוחים שהיו ושעוד יהיו של הסיפור הזה, מהביקורת הציבורית ועד מח"ש ובתי המשפט, צריך לזכור שהשוטרים לא פעלו בוואקום. לצד שאלות של שיקול דעת בזירה, תחושת סכנה מיידית או לא, השוטרים גם פשוט צייתו להוראה של השר לביטחון פנים, שר המשטרה, שאמר להם רק יומיים קודם לכן שערבים צריך להרוג בזירה, לא לעצור. איך אנחנו יודעים שהוא התכוון לערבים? כי ברור שהוא לא התכוון ליהודים, וכי ההצהרות של בנט, ליברמן ואחרים מאז הירי בכפר כנא אומרות את אותו הדבר. מבחינתם, ערבי הוא בהגדרה מחבל.

אבל בסופו של דבר זה הכל ביבי. אם היה לנו ספק, הוא דאג להזכיר לנו את זה בהתבטאות הנוראה שלו אתמול. ברגע כל כך רגיש, ואחרי ששלושה משריו כבר גיבו את השוטרים שירו בח'יר אלחמדן בעודו בורח מהם, יצא נתניהו למתקפה חזיתית נגד "הקוראים להקמת מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל", והודיע שינחה את גלעד ארדן "לבחון שלילת אזרחות של הקוראים להשמדת מדינת ישראל".

סליחה? מי בכלל קרא להקים מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל? מי קרא להשמדה? מאיפה הגיעו אנשי הקש המאיימים האלה שנתניהו המציא לעצמו? שוטרים הרגו אדם צעיר, בנסיבות שלא בלתי סביר להניח שהיו מסתיימות אחרת אם אותו צעיר היה יהודי. תושבי כפרו יצאו להפגין. חלק התעמתו עם המשטרה. לא דבר בלתי שכיח בארץ. איפה פה האיום הקיומי? איפה פלסטין?

במקום להגיב למקרה שקרה, במקום להביע צער על מותו של אזרח ולהבטיח בדיקה נאותה של הירי, במקום לאותת שהוא מעוניין בהרגעת הרוחות – שולף נתניהו את האיום המטורף בשלילת אזרחות. איום שבתודעה הפלסטינית מאז 48' לא יכול שלא להתפס כאיום בגירוש.

> איך מתארת התקשורת הפלסטינית את האלימות בירושלים?

שתי דרכים אפשריות

זה ביבי האמיתי. לא אחראי ולא מתון. כדי להבין אותו צריך להסתכל רק חצי שנה אחורה. לפני חצי שנה בדיוק החליטה ממשלת נתניהו שלא לעמוד בהבטחותיה לשחרור הפעימה הרביעית של האסירים במסגרת המשא ומתן. קצת לאחר מכן החליטה הממשלה שלא להכיר בממשלת הפיוס הלגיטימית שהוקמה ברמאללה. נתניהו קיבל החלטה מודעת: לא עוד העמדת פנים של תהליך שלום. לא עוד הכרזות על שתי מדינות (זוכרים? "מדינה פלסטינית במקום מדינת ישראל". זה או-או). כלום.

משם יצאנו לחצי שנה של דם ואימה. חטיפות ורציחות. גל מעצרים והרג בגדה. מלחמה ברצועה ורקטות בדרום. מעצרים ודיכוי פוליטי בתוך ישראל. התססה בירושלים ותחילת שינוי הסטטוס קוו על הר הבית. בנייה מואצת בהתנחלויות. ועכשיו גיבוי לשוטרים שהרגו אזרח, ואיומים כלפי החברה הפלסטינית בתוך ישראל כולה. כל אלה הם מדיניות של נתניהו, לא של אף שר קיצוני או מתלהם.

בסופו של דבר נתניהו יודע שיש בפניו רק שתי דרכים: דרך של סיום הכיבוש, של שוויון זכויות ודמוקרטיה לכל החיים בארץ הזו, או דרך של אלימות. אין אמצע. יכולות להיות הפסקות באלימות, אבל בהפסקות האלה, נוכח ההתעקשות הפלסטינית על נכונותם לפתרון של שלום במסגרת היוזמה הערבית, ישראל מצטיירת בעקביות כסרבנית שלום. לכן האלימות היא צורך של נתניהו, פעם בעזה, פעם בגדה, פעם בירושלים ופעם בתוך ישראל. העיקר להוכיח שאנחנו באיום קיומי. זו הקיצונית האמיתית של בנימין נתניהו.

> צפו: יומיים אחרי הוראתו של אהרונוביץ' – שוטרים ירו בתוקפם כשהוא בורח