newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לבה רותחת מתחת לאצטדיון: המחאה החברתית שמרעידה את ברזיל

המונדיאל שבר את גב הגמל. כבר כמה שנים שהברזילאים נלחמים באלימות המדינה, במדיניות הכלכלית ובעליית מחירי כרטיסי הכדורגל. ההשקעה המסיבית בטורניר הבינלאומי מוציאה המונים לרחובות

מאת:

כותב אורח: בן רונן

החל מהיום (חמישי) ולמשך כמה שבועות טובים יישא העולם את עיניו אל אצטדיון "ארנה דה סאו פאולו" (Arena de São Paulo) החדש בגדולה שבערי ברזיל. אצטדיון זה, אשר בנייתו נסתיימה זה עתה, יארח את משחקי הפתיחה של מונדיאל 2014, טורניר הכדורגל החשוב בעולם והאירוע השני בחשיבותו בעולם הספורט אחרי האולימפיאדה – אותה תארח ריו דה ז'נרו בשנת 2016.

על פניו טורניר הכדורגל, שמתקיים לראשונה בפעם השנייה על אדמתה של האומה המזוהה ביותר עם המשחק, צפוי להיות חגיגה גדולה, לא רק לאלפי התיירים אלא גם לתושבים המקומיים ב-12 הערים אשר נבחרו לארח את המשחקים.

ברזיל מזוהה כאומת הכדורגל בזכות הישגיה המזהירים – כארבע חמש זכיות בטורנירים והצגה עקבית של סגנון כדורגל שובה עין מבחינה אישית וקבוצתית, אשר השתלב בעיניי המערב באופן מושלם עם התדמית ה"קלילה" שנבנתה סביב המדינה העצומה הזו.

> זידאן חוזר הביתה: דרכה המבטיחה של אלג'יריה למונדיאל

הפגנות נגד הטורניר, ה-15 למאי, 2014. (רפאל סאנז)

הפגנות נגד הטורניר, ה-15 למאי, 2014. (רפאל)

פשיעה והרג מצד אחד, מחאה חברתית מצד שני

אך מתחת לחול הלוהט בקופקבנה, ולתדמית המשווקת על ידי ממשלת ברזיל בשיתוף פעולה עם התאחדות הכדורגל העולמית (פיפ״א), ישנה לבה מבעבעת בחברה הברזילאית, אותה מתאמצת ממשלת ברזיל להסתיר ככל יכולתה עד תום המונדיאל. מאמץ זה התברר כמורכב הרבה יותר משחשבו המארגנים, אשר יאלצו להתמודד עם מאות אלפי התיירים הצפויים להגיע לערים בהן המציאות נראית רחוקה שנות אור מן הפוסטרים הצבעוניים המפרסמים את הטורניר.

שתי התמודדויות עיקריות עומדות בפני הממשלה הברזילאית בראשותה של הנשיאה דילמה רוסף. הראשונה היא ההתמודדות עם האלימות הגבוהה השוררת בעריה של ברזיל, ובייחוד בפאבלות של ריו דה ז'נרו וסאו פאולו. בפאבלות (Favelas), שכונות העוני הענקיות הפזורות ברחבי הערים, מתגוררים מילוני ברזילאים הסובלים מעוני קשה, פשיעה אלימה הקשורה בעיקר לסחר בסמים ולמלחמות בלתי פוסקות בין כנופיות, המשטרה והצבא הברזילאים.

בשנה האחרונה יצאה ממשלת ברזיל למבצעים צבאיים-משטרתיים בכמה מן הפאבלת המרכזיות (בייחוד בריו דה ז'נרו) במטרה להשליט בהן סדר לקראת בואם של התיירים. מבצעים אלו הסתיימו בדרך כלל בהרוגים רבים מקרב תושבי השכונות, רבים מהם אזרחים שנקלעו לחילופי האש ברחובות.

ההתמודדות השנייה היא עם תנועת המחאה החברתית. תנועת מחאה זו בצורתה הנוכחית פעילה בכל רחבי הארץ, והגיעה לשיאה בחודשים יוני-יולי של שנה שעברה בסדרה של הפגנות ענק ברחבי ברזיל, שבמסגרתן יצאו מיליונים לרחובות תוך שהם מציגים דרישות לרפורמות כלכליות וחברתיות שונות. רבות מן ההפגנות שהתפרצו הפכו לעימותים המוניים של אלפי צעירים עם המשטרה המקומית, אשר הפעילה אלימות אדירה. גל המחאה הרדיקלית שוטף את החברה הברזילאית, וכעת עולה השאלה האם תצליח הממשלה לשמור על ארשת פנים נקייה מול אלפי התיירים מערביים.

גל המחאות העכשווי הכולל שביתות רבות, מתמקד בהשקעה העצומה (כ -14 מיליארד דולר, המונדיאל היקר ביותר מאז ומעולם) ביחס למצבם הכלכלי של מילוני אזרחים וכמו כן לעובדה שגוף זר כפיפ"א צפוי לגזור אחוזים נכבדים מרווחי הטורניר, בעיקר ממכירת זכויות שידור ופרסומות.

> מונדיאל הדמים: פליטי הדיקטטורה מאררגנטינה בישראל לא שוכחים

הפגנה למען חופש תנועה, יולי 2013. (רפאל סאנז)

הפגנה למען חופש תנועה, יולי 2013. (רפאל)

ת' זה תחבורה ציבורית זולה

לצעירי ברזיל, בייחוד לאלו הקשורים למאבקים פוליטיים רדיקלים במשך שנים רבות יש חלק בהתקוממות העכשווית. אחד מהם, רפאל , צלם ופעיל פוליטי מקומי, ישתף פעולה עם קולקטיב "אקטיבסטילס" בסיקור האירועים הסובבים את המונדיאל. בראיון מיוחד הוא מספר לנו על הרקע למחאה ולאירועים הצפויים להתרחש בזמן המונדיאל.

"חלק אומרים עכשיו שברזיל, הענקית, התעוררה משנתה", הוא פותח ואומר, "אני חלק מאותה ברזיל שלעולם לא ישנה. גדלתי בסאו פאולו, בצד הדרומי של העיר, ליד שדה התעופה, אזור בו ישנן הרבה פאבלות, הרבה אלימות משטרתית אבל גם הרבה חיים קהילתיים. בכיכרות ששיחקנו בהן כדורגל ונסענו בסקטבורד נוצרו הקשרים הראשונים שלנו עם תרבויות ההיפ הופ והפאנק, ומתוכן הביקורות כלפי המערכת ששולטת בחיינו ויוצרת בה לוח זמנים דכאני מיום היוולדנו. עכשיו אני מורה לאנגלית, צלם וגם פעיל פוליטי ומוזיקאי".

תוכל לתאר את הרקע שהוביל לגל ההפגנות שנה שעברה?

"ההפגנות ביוני החלו בגלל העלאה של תעריפי האוטובוס אך למען האמת יש לזה רקע רחב. 'תנועת המעבר החופשי' (MPL) התחילה בצורה לא רשמית בסלבדור, באהיה (עיר בצפון מזרח ברזיל) בשנת 2003, שם התרחשה התקוממות נגד העלאה של מחירי אוטובוס. ההתקוממות לא הייתה מוצלחת מבחינת הישגים כי התעריף המשיך לעלות אבל מצד שני זה הביא דרך אחרת לניהול תנועה חברתית, דרך אוטונומית, מאוזנת, ללא מנהיגים אבל באותו הזמן מאורגנת מאוד.

"בסאו פאולו היו מהומות נגד תעריפי הנסיעות ב-2006, 2008, 2010 ו-2011. הפסדנו בגלל שהתעריפים נשארו גבוהים אך זכינו בתמיכה ציבורית. ב-2013 הכל התחיל מהתחלה: המהומה הראשונה הייתה ענקית, השניה קטנה יותר בשלישית לקחו חלק כ-20 אלף איש שיצאו לרחובות ועצרו את העיר, הרבה אנשים נעצרו תחת האשמות מגוחכות, אנשים הוכו בתוך תחנות המשטרה.

"יומיים לאחר מכן, ב-13 ליוני, הפגנה גדולה נהפכה לשדה קרב, המשטרה ירתה כדורי גומי, גז מדמיע. הכל. הם תקפו את כולם, מפגינים, אנשי תקשורת, עורכי דין ואנשים שהיו בתוך ברים ומסעדות. זה היה 'יום חמישי המדמם'. אחרי הלילה הזה דעת הקהל התהפכה לטובת המפגינים, התקשורת המרכזית שנשלטת בידי התאגידים טענה ש'הענק התעורר משנתו' ומיליונים של אנשים יצאו לרחובות ביום שני. ביום רביעי שלאחריו תעריפי האוטובוסים הורדו.

"אנשים התחילו להפגין בכל נושא שאמרה להם התקשורת התאגידית, שניסתה ללכוד את המחאה העממית. מהלך זה לא צלח תודות ל'ועדה העממית של הגביע העולמי', ועדה מיוחדת שהוקמה כדי לחשוף את השחיתות והאמת שמאחורי ה'מגה אירוע' הזה שנקרא הגביע העולמי. גם הילדים הברזילאים התחילו להפגין וה'כוח הפופולרי' חזר שוב לרחובות.

"כאמור, ישנו רקע רחב ליציאה של האנשים לרחובות: יוקר המחייה בברזיל הוא גבוה ביחס לשכר העובדים, האלימות המשטרתית היא אחת מהגרועות בעולם, חלוקת ההון היא קיצונית והשירותים הציבוריים הם איומים. הכל מופרט בברזיל, לעובדים אין גישה לרוב הדברים. הכל התחיל עם תעריפי האוטובוסים אבל זה התפשט לעוד הרבה נושאים".

> מונדיאל 2014: כל הכתבות

תושבים חותכים גדר במהלך ההפגנות, אוגוסט 2013. (רפאל)

תושבים חותכים גדר במהלך ההפגנות, אוגוסט 2013. (רפאל)

מי הקבוצות שלוקחות חלק במחאה החברתית, האם הן מגיעות רק מהשמאל? 

"כן. בסאו פאולו, הקבוצות המרכזיות קשורות כולן בצד השמאלי, והן פועלות בקואליציה של ארגונים. מהצד השני, הימין הקיצוני היה די מסוכן בזמן הפגנות יוני, הודות לתקשורת התאגידית והקמפיין שלה להכשרת מפגינים. התקשורת כאילו עשתה הבחנה בין 'אלו הם מפגינים טובים, מחזיקים שלטים ולא עושים צרות' לבין 'אלו שאינם מפגינים, חוליגנים, טרוריסטים, פושעים, והמשטרה חייבת לכלוא אותם'. זה פחות או יותר מה שהמדיה אמרה תוך כדי שהיא מכתיבה את הנושאים עליהם יש להפגין.

"הימין התחיל לחוקק חוקים חדשים, ביניהם חוק אנטי-טרוריסטי שבו כל מפגין שצועק על המשטרה יוכל להיות מואשם כטרוריסט. החוק הזה לא עבר. הימין הקיצוני התחיל לפעול דרך המדינה, הם השתמשו במשטרה כדי לתקוף בברוטאליות כל תנועה ותוך ניסיון ליצור חוקים ובירוקרטיה שיקשו על חיי הפעילים".

ה״בלוק השחור״ (אנרכיסטים) במהלך הפגנות נגד הטורניר, ה-15 למאי, 2014. (רפאל סאנז)

ה״בלוק השחור״ (אנרכיסטים) במהלך הפגנות נגד הטורניר, ה-15 למאי, 2014. (רפאל)

מה היו הדרישות המרכזיות של המפגינים? האם הושגו תוצאות חיוביות?

"ברגע הראשון הדרישה הראשונה הייתה להוריד כאמור את תעריפי האוטובוסים והשגנו את זה. עכשיו אנחנו דורשים דברים רבים: לסיים את תפקידה של המשטרה הצבאית, הסברים על העלויות של המונדיאל והמורשת הרעה שלו, שיפור מצב מערכת הבריאות הציבורית ומערכות החינוך, סיום הניצול בתעשיית המין המתחזקת לקראת המונדיאל, רפורמה אגררית שתתן כבוד ואדמה לאוכלוסיות הילידיות בברזיל, כיבוד זכויות אדם, נסיעה חופשית וחינמית בתחבורה הציבורית ועוד. עדין לא השגנו שום דבר מהדברים האלו".

מה הייתה תגובתה של הממשלה למחאה?

"תגובת הממשלה למחאה הייתה כמו בכל מקום אחר. בהתחלה הם ניסו להשתמש בכלים משפטיים (להפליל אנשים בעבירות הקשורות לסדר הציבורי ב.ר). לאחר מכן הם ניסו לפסול את המחאה ואז לדכא אותה בברוטאליות. השלטון הפדרלי מציב את הצבא ברחובות לתקופת המונדיאל בכדי שיעזור למשטרה לדכא בברוטליות את המפגינים".

מתי הייתה נקודת המפנה ביחס להפיכה של העימותים עם המשטרה לאלימים ? 

"לא הייתה נקודת מפנה. אלימות משטרתית תמיד נהיית גרועה יותר ויותר. בנקודות מסוימות הצלחנו להגביל את הפעולות שלהם בצורה חוקית אבל הם עצרו את התהליך. לדוגמא, הצלחנו למנוע לשבוע את השימוש בכדורי גומי אבל בשבוע שלאחר מכן הם השתמשו בהם שוב".

כמה אנשים נעצרו, נפצעו או נהרגו במהלך ההפגנות?

"אני לא בטוח לגבי השנה הנוכחית, אבל בשנת 2013, היו 2,608 אסירים פוליטיים, 117 עיתונאים שנפצעו או הוכו על ידי המשטרה, עשרה עיתונאים שנעצרו ושמונה הרוגים בהפגנות. רק אחד ממקרי המוות לא נגרם על ידי המשטרה, ובמקרה זה היה האירוע המפורסם ביותר. בנוסף היו כ-10 מקרי מוות של עובדי בניין שעבדו בהכנות למונדיאל ועוד מספר בלתי ידוע של רציחות בפאבלות ובפרברי הערים על ידי המשטרה".

האם תושבי ה"פאבלות" (שכונות העוני) לקחו חלק במחאה?

"הפאבלות והפרברים תמיד נמצאים בהפגנות. הדרישות הן יותר דרמטיות בשל אורח החיים והדיכוי שמתרחש במקומות האלו. לדוגמא, כשהמרכז מבקש את סיום תפקידה של המשטרה הצבאית, נושא שמוטמע עמוק בתור הפוליטיקה הממוסדת, בפרברים הדרישה היא לסיים את הטבח שהמדינה מבצעת באופן יומיומי מחוץ למרכזי הערים. יש יותר הרוגים בערים הברזילאיות מאשר בעיראק". (על פי נתוני הארגון הברזילאי החוץ ממשלתי "הפורום לביטחון הציבור", בשנת 2012 נרצחו בברזיל 47,136  בני אדם ב.ר)

מה התרחש בתקופה שמיולי ועד עכשיו, האם ההפגנות פסקו?

"ההפגנות המשיכו אבל לא באותה אינטנסיביות.  היו הפגנות בעד זכויות לילידים, נגד הגביע העולמי ולמען תחבורה ציבורית חינמית וטובה יותר ואורגנו עוד שביתות. הקבוצות האוטונומית אירגנו את עצמן שוב בהפגנות בנוגע למונדיאל ולנזק שהוא גורם לאנשים. בימים הקרובים (עם פתיחת המונדיאל, ב.ר) זה הולך להיות מאסיבי ומדמם, הודות להשקעה במשטרה ובדיכוי. חשוב גם לציין בהקשר הזה שברזיל רוכשת נשק מישראל, נשק שנוסה על ידי ישראל כנגד מפגינים פלסטינים".

אמהות מאי מפגינות במהלך הפגנת ה-1 למאי, 2014. (רפאל סאנז)

אמהות מאי מפגינות במהלך הפגנת ה-1 למאי, 2014. (רפאל)

האם תוכל לתאר את ההתנגדות והמחאה ברחוב הברזילאי לגביע העולמי?

"אנשים מוחים כי הם רוצים להחליט בעצמם. הם רוצים להחליט מה הולך בשכונות, בערים ובמדינה שלהם. אנשים רוצים שיהיה להם קול אמיתי. להגיד 'לא, לא לזה ציפינו, אנחנו לא נותנים את חיינו בשביל זה', ול'זה' יש משמעיות רבות. אנשים רוצים יותר דמוקרטיה, אנשים רוצים חברה אחרת, הם רוצים לפרק את המנגנונים הצבאיים, את הדמוקרטיה הייצוגית הגרועה שרק משרתת אינטרסים כלכליים.

"הגביע העולמי מאוד קשור לזה. יותר מקשור, הוא דוגמא מושלמת לכך. כפי שכולם יודעים, כדורגל הוא דת בברזיל. זה יותר מספורט או מוצר עסקי חדש, זוהי תרבות פופולרית. בעיר סאו פאולו, לדוגמא, ההיסטוריה של מועדוני הכדורגל מספרת הרבה על ההיסטוריה של האנשים. כשפאלמראיס, קוריאנתיס או מועדון הכדורגל סאו פאולו (קבוצות כדורגל מקומיות) משחקות משחק חשוב, העיר עוצרת כדי לצפות בו. יש שכונות המזוהות עם מועדון מסוים.

"בשנות ה-90, מחיר כרטיס ליציע הפופולרי ביותר היה כ-2 דולר, היום הוא עולה בסביבות 30 דולר לכרטיס הזול ביותר. התוצאה: אפילו לליגת הכדורגל האמריקאית יש ממוצע צופים גבוה יותר. הגביע העולמי ופיפ"א לוקחים את הכדורגל מהאנשים ונותנים אותו למעמדות הגבוהים, ורק להם.

"וזה מוביל אותנו לאצטדיונים החדשים, אלו של פיפ"א, שאותם בנו בכל המדינה. בגביע העולמי יש שתים עשרה ערים שמארחות את המשחקים. במקום להראות את האצטדיונים הקיימים כבר ואת האוהדים המקומים בעלי התשוקה שנמצאים בתוכם, הממשלה והתאגידים העדיפו להרוויח הרבה כסף מהעניין. במיוחד פיפ"א והשותפים שלה. הם החליטו לבנות אצטדיונים חדשים בסגנון אירופאי בשביל לרצות את התאווה של פיפ"א וכדי להרוג את חלקו ומקומו של הכדורגל הברזילאי כחלק מהתרבות הפופולרית.

"אנשים גם ככה כעסו על המצב הנוראי של המערכות הציבוריות כמו חינוך, ביטוח בריאות, תחבורה, משטרה וכו'. הכל בברזיל עשוי בשביל העשירים: אם יש לך כסף לשלם בשביל ביטוח בריאות אתה תטופל, אם אין לך, אתה תמות בתור בבית החולים. אנשים כעסו על הרבה דברים אבל כשלקחו מהם משהו שהיה באמת דמוקרטי בברזיל, כמו הכדורגל, כל הכעסים השונים התחברו לכדי מחשבה על התנגדות לזה".

גרפיטי בו נרשם: ״הם משתינים עלינו ובעיתונים כותבים שיורד גשם״. (רפאל סאנז)

גרפיטי בו נרשם: ״הם משתינים עלינו ובעיתונים כותבים שיורד גשם״. (רפאל)

מהן הפעולות המרכזיות שהמדינה עשתה בפאבלות ופרברי הערים כדי "לאבטח" את הגביע העולמי?

"הפעולות דומות למה שהצבא הישראלי עושה כדי 'לאבטח' את אזרחי ישראל מהפלסטינים. בסאו פאולו זה לא באמת קשור לגביע העולמי. זה כמעט תמיד קורה בגלל בעיות שקשורות לדיור. בפאבלות תמיד יש שריפות גדולות, שמזוהות לאחר מכן כהצתות. הממשלה והעסקים הגדולים שרפו, במלוא מובן המילה, חלקים בפאבלות וגרמו לזה להיראות כמו תאונות. זה קרה ביותר מ-200 פאבלות מאז שנת 2001. איזה צירוף מקרים…

"בעיות בתחבורה הציבורית והעלאה של המחירים בה היא דרך נוספת לגרום לצעירים וצעירות להישאר בשכונות שלהם. במקומות מסויימים בריו דה ז'נרו וסאו פאלו הם גם בונים חומות כדי להפריד את הפאבלות מאזורים שהם לא אמורים להגיע אליהם. בריו זה אפילו יותר גרוע. הממשלה מספקת כיבושים צבאיים בתוך הפאבלות כדי לגרום לשקט בהן, הכוונה היא להציב בהן את המשטרה הצבאית בתוך הקהילה. הפרה בלתי סופית של זכויות אדם מתרחשת בזמן ה'כיבושים' הללו.

האם להתנגדות לגביע העולמי יש תמיכה ברחוב הברזילאי?

"להתנגדות אין רוב ברחוב הברזילאי אבל יש לה תמיכה חזקה. אני מרגיש שהחברה מפוצלת בנוגע לנושא הזה. מה שאני יודע, ומה שאני יכול לומר לך בוודאות זה: Amanhã vai ser Mior – מחר זה יהיה יותר גדול".

* בן רונן הוא פעיל בקבוצת "אנרכיסטים נגד הגדר" מזה כעשור, וממקימי הפרויקט "אקטיבויז׳ן", המכשיר קבוצות פעילים שונות ליצירה קולנועית. לאורך השנים הוא פועל ככותב עצמאי בנושאי תרבות והתנגדות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf