newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גיוס חובה לצה"ל מגיל שלוש

כאשר ילדים קטנים בני 3-4 מתבקשים להכין חבילות שי לחיילים, לא מדובר בגיוס מצרכים עבור הצבא אלא בגיוס הילדים עצמם. מערכת החינוך, המכניסה גוף אלים בהגדרה בדלת הראשית, מועלת בתפקידה

מאת:

לפני עשר שנים, כשבתי הבכורה היתה בת חמש, זכיתי כבר להיות אמא של סרבנית גיוס.

יום אחד הקטנה, שהייתה אז בגן טרום חובה השכונתי, חזרה הביתה עם הודעה מהגננת שביקשה מההורים להכין ביחד עם ילדיהם חבילת שי לחייל, בצירוף רשימת פריטים מומלצים, וכן התבקשנו לצרף לחבילה ציור ומכתב מהילד/ה לחייל/ת.

התקשרתי מיד לגננת ושאלתי אם היא לא חושבת שילדים בני 4-5 מעט צעירים מדי כדי לגייסם לפיקוד העורף. "מה את מדברת", היא השיבה. "הרי זה מעשה אזרחי ממדרגה ראשונה!". אחרי שניים-שלושה משפטים הבנתי שהדיון עקר מיסודו. היא לא הלכה ביום שלמחרת לגן, הסרבנית הקטנה, ובשנה שאחרי כבר העברנו אותה לגן הדו לשוני ובזה פתרנו לעצמנו את הבעיה.

אבל הנוהל הזה, מסתבר, תפס אחיזה כל כך עמוקה בתוך מערכת החינוך, עד שהיום הפנייה כבר לא נעשית על ידי גננת חדורת מוטיבציה אלא על ידי הרשויות עצמן; הנה, למשל, מכתב ששלחה המועצה האזורית חוף השרון לבתי הספר וגני הילדים בתחום שיפוטה:

 > תעשיית האבחונים וההקלות במבחנים: כסף, שקרים וניהול כושל

גיוס מוקדם לפיקוד העורף. מכתב המועצה האיזורית חוף השרון לבתי הספר וגני הילדים.

גיוס מוקדם לפיקוד העורף. מכתב המועצה האיזורית חוף השרון לבתי הספר וגני הילדים.

אז המועצה האזורית אימצה גדוד צבאי כאילו היה חתול רחוב עזוב, וכעת הפעוטות שבתחום שיפוטה מתבקשים להניח עבורם קערות חלב קטנות בצדי המדרכה. ילדי גנים, שנאלצים להתנהל בתוך מערכת הסובלת מבעיות תקציביות חמורות, שהופכות את הגנים שלהם למחסני ילדים, צריכים לתרום חבילות שי למנגנון המתוקצב והעשיר במדינה. פיצוחים, מרקים, ממתקים, עוגיות, אוזני המן, קפה, תה, ועוד – מישהו עשה חישוב בכמה כסף חבילה כזו יכולה להסתכם? ומה בעצם המטרה של פרוייקט האימוץ המשונה הזה? איך הפך נוהג משלוח המנות, אחד המנהגים היהודיים היפים שמגלמים את מושג הסולידריות הקהילתית במובנה העמוק ביותר, למבצע מיני שירותרום? האם הגוף העשיר במדינה באמת זקוק לילדינו שיקוששו עבור חייליו כמה חבילות במבה וביסלי?

התשובה, כמובן, היא שהיוזמות הללו לא נועדו לגייס עבור הצבא תרומות, אלא את ילדינו עצמם. זוהי מדיניות מחושבת היטב, המבקשת לטפטף למרחב התפיסתי שלהם מגיל צעיר את הרעיון המיליטריסטי באופן מבוקר כסוג של חיסון אקטיבי, שימנע מהם בעתיד להפוך לאזרחים ביקורתיים המסוגלים לבחון את המערכת הזו בעיניים חיצוניות, אזרחיות.

בעולמו של הפעוט שיושב להכין חבילה לחייל, החייל מצטייר כדמות פגיעה הזקוקה לתמיכתו, להגנתו. היפוך התפקידים המסוכן הזה יושב בבסיס המיליטריזציה העמוקה של החברה הישראלית, שהמרחבים האזרחיים האחרונים שעדיין מתקיימים בה הם אולי רק בקרב האוכלוסיה הפלסטינית וזו החרדית. במובן מסויים, החברה היהודית-ציונית כולה היא גן ילדים שעדיין מכין חבילות שי לחייל.

הצבא, אם יש עוד צורך להזכיר, הוא גוף אלים מעצם הגדרתו. זאת לא קביעה נורמטיבית או שיפוטית. זאת עובדה. כגוף אלים בהגדרה, אסור לו באיסור מוחלט להיות חלק מהמרחב החינוכי של ילדים. העובדה שמערכת החינוך בישראל נרתמת להכניס את הצבא אל המרחב המוגן הזה בדלת הראשית היא לא פחות משערורייה.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> בוגרי ביה"ס למדעים ואמנויות קוראים לתלמידים: סרבו להתגייס!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf