newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זהו דיוויד. חי בערד. גורש. נרצח בדרום סודן

שנתיים אחרי גירוש מבקשי המקלט מדרום סודן מצטברים הדיווחים על מגורשים שמתו במלחמה או שגוועים מרעב. סיפור של אדם אחד

מאת:

כותבת אורחת: מורן מקמל

לבחור בקדמת התמונה, עם חולצת הפסים והעניבה הכחולה, קראו דיוויד.

אני לא חושבת שאצליח להתרגל לכתוב על אנשים בלשון עבר, זה מצמרר אותי בכל פעם מחדש.

דיוויד התגורר בערד, עבד כמו מרבית חבריו במלונות ים המלח והיה חלק מחיי הקהילה הסודנית בעיר. התמונה הזו צולמה בערד ב-2010, כשקבוצת הנואר החליטה לקיים מסיבה והכריזה על ההנהגה המקומית שלה. למסיבה הוזמנו גם חברי קבוצות אתניות אחרות. זה היה אירוע יוצא דופן ומרגש שהיה לי הכבוד להיות בו.

בקיץ 2012, כמו כל קהילת הדרום סודנים, גם דיוויד גורש, במבצע שהוגדר על ידי ראש הממשלה כ"יהודי הומאני".

בדצמבר האחרון התחילה לחימה ערה בבירת דרום סודן, ג'ובה. הקרבות התפשטו במוקדים נוספים וגבו קורבנות רבים. דיוויד מצא מקלט זמני במתחם של נציבות האו"ם בג'ובה. לדברי חבריו, באחד הימים כשיצא לסידורים נעצר על ידי איש ביטחון. הוא מצא בין מסמכיו של דיוויד העתק של ויזה מישראל אותה שמר למזכרת, אך מבחינת איש הביטחון זו הייתה "הוכחה" כי דיוויד תומך בקבוצת המורדים, ודיוויד הוצא להורג ביריות ברחוב.

דיוויד וחברים בערד (מורן מקמל)

דיוויד וחברים בערד (מורן מקמל)

הבשורות והסיפורים המחרידים על גורל המגורשים התחילו מיד עם חזרתם לשם ב-2012. טלפונים עם קידומת של דרום סודן הפכו מבחינתי למספרי מנבאי רעות. בדצמבר, כשהלחימה התפשטה, הגיעו אלינו עוד ועוד שמות של אנשים שנרצחו, אחרים שנעדרו. רק בביקורי באוגנדה, לפני מספר שבועות, הבנתי שאותו בחור שנורה ברחוב הוא הדיוויד שאני מכירה.

חיפשתי נואשות תמונה שלו, רציתי לחלוק לו כבוד אחרון, להספיד אותו, לבכות את מותו המיותר של צעיר נוסף. החיפוש בתמונות העלה זכרונות נשכחים של קהילה שהייתה ונמחתה, נמחקה, נעקרה ונשלחה מפה. לא די שלא הענקנו להם מקלט ראוי אלא ששלחנו אותם לאיזור סכנה.

עוד רבים מחבריי נעדרים מאז, מקום הימצאם לא נודע. ביניהם גם הורים לילדים ששלחנו לפנימייה בקמפלה. יש תחזיות רעות מאוד על רעב חריף שעלול להרוג רבים והלחימה נמשכת.

ואנחנו פה ממשיכים לכלוא, למרר חיים, להדוף החוצה ולגרש – כי אין מילה אחרת להחזרה מכוונת ושיטתית למקום מסוכן מלבד גירוש.

דיוויד היקר, אני לא מוצאת מילים ונחמה, לא מוצאת. הלוואי והיה אחרת, הלוואי ויהיה אחרת.

* מורן מקמל היא סטודנטית לתואר שני בעבודה סוציאלית. משנת 2009 מרכזת את קבוצת ״סטודנטים למען פליטים״ באוניברסיטת בן גוריון.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf