newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מה הסיפור של הסרבן הזה?

שני סיפורים מתחרים על ההיסטוריה של האיש בתמונה חושפים רובד מההתנגדות לנאציזם בחברה הגרמנית ערב המלחמה

מאת:

רבים מאיתנו מכירים את התמונה בה נראים גרמנים רבים מצדיעים במועל יד ורק אדם אחד משלב את ידיו על חזהו בהתרסה. התמונה הזו הפכה לסמל של התנגדות שקטה, לסירוב להצטרף לעדריות של הסובבים, לעמידה מול הפשיזם.

זהותו של האדם הזה לא אומתה לחלוטין עד היום. לאורך השנים עלו טענות שמדובר באחד משני אנשים שונים, והסיפורים של שניהם ראויים לסיפור.

> "תתחיל להרגיש!": המטרה של הנסיעות לפולין היא לא להבין

האיש שסירב להצדיע במועל היד הנאצי

האיש שסירב להצדיע במועל היד הנאצי

טקס השקת ספינת האימונים "הורסט ווסל" במספנות חברת "בלוהם & ווס" ב-1936 נערך ברציף מפעל ייצור הספינות הוותיק שהוקם עוד בתקופת ביסמרק והרייך השני. אדולף היטלר בעצמו כיבד את הטקס בנוכחותו, וזה הגיע לשיאו עם גלישתה של הספינה הקלה למים בפעם הראשונה, עת פצחו מאות הפועלים והאורחים בשירת "שיר הורסט ווסל", שהיה להימנונה של המפלגה הנאצית.

הקהל הניף את ידו הימנית בתנועת הצדעה, ושר את המילים "הדגל מתנופף, שורותינו צפופות" בכוונה גדולה. רק אדם אחד עמד בתוך הקהל הזה, משלב את ידיו, ושותק.

הנשוי ליהודיה

כשהתפרסמה התמונה הזו בשנת 1991 בעיתון די צייט, זיהתה אחת הקוראות את אביה, אוגוסט לנדמסר. לנדמסר, בטוויסט אירוני של הגורל, הצטרף למפלגה הנאצית כבר ב-1931, שנתיים לפני שהמפלגה עלתה לשלטון, בתקווה שיצליח להתברג במנגנון הפשיסטי שיצרה.

הוא עבד במספנות של "בלוהם & ווס" כשב-1934 פגש את אירמה אקלר, צעירה יהודיה, והם התאהבו. כשהגישו השניים בקשה לרשיון נישואין שנה אחת אחרי כן, חוקי נירנברג למניעת נישואין בין גזעיים כבר היו בתוקף, ובקשתם סורבה. בתם הראשונה נולדה באותה שנה, וכעבור שנתיים הם ניסו לברוח לדנמרק, אך נתפסו בגבול.

לנדמסר הואשם ב"עבירות נגד הגזע", אך זוכה בשל אי בהירות מסויימת שקשורה למידת יהדותה של אירמה. חודש אחד אחר כך נעצר לנדמסר בשנית, הפעם על ידי הגסטפו, ונשלח לשנתיים במחנה ריכוז. אירמה נשלחה לכלא, שם ילדה את בתם השניה, ושני הילדים נלקחו לבית היתומים העירוני, ומשם למשפחות אומנה. מספר מכתבים הגיעו לילדים מאמם, עד חודש פברואר 1942, אז, ככל הנראה, נלקחה האם למרכז להמתות חסד, שם מצאה את מותה יחד עם עוד כ-14,000 בני אדם.

אוגוסט לנדמסר שוחרר ממחנה הריכוז ב-1941 והחל לעבוד כמנהל עבודה בעיר וורנמונדה. ב-1943 התארס שוב, אך עם התגברות קצב הכשלונות של הצבא הגרמני הוא גויס לדיוויזיה ה-999, שהורכבה בחלקה ממתנגדי המשטר, ונשלח לקרואטיה. כחצי שנה לפני הכניעה הרשמית של הרייך השלישי הוא הוכרז נעדר בקרב, וככל הנראה נהרג שם במדי הצבא הגרמני. גופתו לא נמצאה מעולם.

> ולגבורה: נכדים מספרים על הלוחמים היהודים בצבא האדום שנלחמו בנאצים

תמונה משפחתית של אוגוסט לנדמסר ואירמה אקלר שצולמה אחרי שנאסר עליהם להיפגש

תמונה משפחתית של אוגוסט לנדמסר ואירמה אקלר שצולמה אחרי שנאסר עליהם להיפגש

חשוב לציין כי סיפורה של ביתם של אוגוסט ואירמה, איירין אקלר – שזיהתה אותו בתמונה ופרסמה את קורותיו בספר "Rassenschande" (זיהום הגזע / בושה לגזע) – למרות שנחשב על ידי חוקרים גרמנים לאמין ונכון, מכיל כמה חורים ואי התאמות מבחינת קו הזמן שהוא מצייר.

הנוצרי האדוק

אחרי פרסום התמונה בעיתון "המבורגר אדנבלאט" ב-1995, אדם נוסף זיהה בה את האיש שסרב להצדיע, הפעם בתור גוסטב ווגרט, שעבד אף הוא במספנות של "בלוהם & ווס" ב-1936.

ווגרט נודע בקרב חבריו בתור איש עקרונות. לדברי משפחתו, הוא מעולם לא הצדיע במועל יד, וכאשר היה מישהו מברך אותו בברכת "הייל היטלר", היה משיב לו בהתרסה במלים "גוטן טאג" (יום טוב).

ווגרט היה נוצרי אדוק, והשקת הספינות נערכה בדרך כלל ביום ראשון על מנת לא להפריע לשגרת העבודה של המפעל, בדיוק בשעות שהיו אמורות להיות מוקדשות לכנסיה. כשהוכרח ווגרט להגיע להשקות האלה על חשבון אמונתו, הוא סרב להצדיע ואמר "יש לציית לאל יותר מאשר לאדם".

בגלל שהיה טוב בעבודתו, הוא מעולם לא נעצר או גויס, מכיוון שהיה קשה למצוא כח אדם איכותי והמפעל היה מפעל בטחוני שייצר ספינות מלחמה לצי הגרמני המתדלדל. למרות זאת, אשתו חיה בדאגה מתמדת שמא ייעצר בשל התנהגותו המתריסה. הוא נפטר בשיבה טובה ב-1959 בחיק משפחתו.

תמונה של גוסטב ווגרט עם משפחתו, 1948

גוסטב ווגרט עם משפחתו, 1948

אנחנו לא יודעים בוודאות מי הוא האדם שבתמונה. אם זה לנדמסר, ווגרט, או בכלל מישהו אחר. שני הנרטיבים האפשריים השונים מספרים כל אחד סיפור אחר לחלוטין. אבל אולי זה לא באמת משנה אם הסיבה לאקט המתריס של האדם הזה היא הסירוב של המדינה לאפשר לו להינשא לבחירת ליבו, כשמרדנותו תעלה לו בחייו, או אם המחאה הקטה הזו נבעה מכך שגררו אותו לעבודה ביום החופשי שלו, בזמן שלדעתו היה צריך להיות מוקדש לתפילה בכנסיה, והוא לא יענש כלל.

מעבר להיותה של התמונה הזו סמל של אינדיווידואליזם, של סירוב ללכת אחרי העדר, של עמידה על עקרונות, היא גם תזכורת שהסיפור מאחוריה, ומאחורי כמעט כל תמונה, בעצם, הוא רק סיפור אחד מהרבה סיפורים אפשריים, והתובנות שאנחנו מפיקים ממנה תלויות הרבה יותר בנו ובמה שאנחנו רוצים להאמין בו מאשר במה שמופיע בה.

> צנזור ההיסטוריה: סופרת איראנית מבקרת באושוויץ

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf