newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

פסילת בל״ד והחרמת הבחירות תהיה אסון לשני הצדדים

הח"כים היהודים מתחרים במתקפות על הח"כים הערבים, ומאלה חוזר ונשמע האיום של פרישה מהמשחק הפרלמנטרי. כולם שוכחים שהשתתפות ערבית בבחירות היא אינטרס של כולנו. את החלופה אפשר לראות בסוריה

מאת:

הודעת התמיכה של בל"ד וחד"ש בחיזבאללה מחוללת משבר עמוק ברשימה המשותפת (ובעיקר בחד"ש), וכן בין חברי הכנסת הערבים לציבור ולתקשורת היהודים. להערכתי, אירועי השבועות האחרונים קירבו אותנו לפסילת חברי כנסת ערבים בבחירות הקרובות, וכתוצאה מכך החרמה חלקית או מלאה של הבחירות על ידי האזרחים הפלסטינים. ההשלכות של ההתפתחויות האלו יחרגו מהכנסת, והן יכולות לעצב מחדש את היחסים בין היהודים לערבים בארץ הזאת.

כמו שכתבתי כאן בשבוע שעבר, אני חושב שהודעת התמיכה של בל"ד וחד"ש בחיזבאללה היתה טעות חמורה בכל ההבטים, מהאתיקה הציבורית של המפלגות האלו ועד לשכל הישר. כיהודי שהצביע לחד"ש אני נבוך ומאוכזב מתמיכת חלקים מרכזיים במפלגה באסד ובעלי בריתו.

אני דוחה את ההשוואה שעשו בחד"ש בין התמיכה של המפלגות הפלסטיניות באש"ף בתקופה שהוא נחשב ארגון טרור לתמיכה בחיזבאללה. אש"ף היה נציגו הבלעדי של העם הפלסטיני, והגיוני שפלסטינים יזדהו עימו. החיזבאללה הוא ארגון שיעי שקשור לעניין הפלסטיני באופן עקיף אם בכלל, שרצח 85 אנשים בפיגוע האנטישמי בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, שיזם התקפות נגד ישראל גם לאחר שזו נסוגה מלבנון, ושנלחם כרגע לצדו של הרוצח הגדול ביותר במאה ה-21, אדם האחראי למותם של מאות אלפים ולגירושם של מיליונים, וביניהם לא מעט פלסטינים. מה להם ולמפלגה שמאמינה בשוויון, בסולידריות יהודית-ערבית ובמאבקי עובדים?

ועדיין, אנחנו צריכים לקחת את האירוע הזה בפרופורציה. בל"ד וחד"ש בסך הכל פרסמו הודעות גינוי להחלטת מדינות המפרץ להגדיר את החיזבאללה כארגון טרור. שוב: גינוי להגדרה. זה הכל. המשמעויות היחידות שיש לסיפור הזה הן סמליות, וההקשר הוא בעיקר פנים-ערבי, ולא קשור במיוחד לישראל (אני ממליץ מאוד על הפוסט הזה של עבד כנעאנה, שמפרט עוד בנושא).

מסיבת העיתונאים הראשונה של הרשימה המשותפת בתל אביב: טיבי, זחאלקה, גנאים, עודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מסיבת העיתונאים הראשונה של הרשימה המשותפת בתל אביב: טיבי, זחאלקה, גנאים, עודה (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מי שנזעקים עכשיו הם אלו שרוצים לגרוף הון פוליטי מהמהלך, כמו נתניהו, שגילה שהסתה נגד הערבים היא המתנה שלא מספיקה לתת. או לפיד, שצריך להראות כל בוקר שהוא ימני יותר מליברמן. או אנשי מרצ והעבודה, ששנאו את ההייפ הברנז'אי סביב המשותפת לפני הבחירות, וכרגע סוגרים חשבונות. אף אחד מהם לא חושב באמת שההודעה לעיתונות של בל"ד וחד"ש מסכנת את מדינת ישראל. אף אחד מהם לא יכול להצביע על איום ממשי. לכן הם מדברים בססמאות על "עיקרון", "חציית גבול" ו"דמוקרטיה מתגוננת", מונח שספק אם כל מי שמנפנפים בו מבין את המשמעות האמיתית שלו. כולם מזהים פה הזדמנות פוליטית, עוד סיבוב בנשף המסכות חסר האחריות של הכנסת.

זו גם הסיבה שעיקר הביקורת מופנית כלפי בל"ד, למרות שההודעה של חד"ש היתה בעייתית הרבה יותר. חד"ש היא עוד חצי-לגיטימית במרכז הישראלי. בל"ד, לעומת זאת, נמצאת בעיני רוב הישראלים מחוץ לגבולות הלגיטימיות. המפלגה וחנין זועבי כבר נפסלו כמה פעמים, אולם בג"צ הפך את החלטת ועדת הבחירות. השקט שבו החלטות בג"צ עברו רמז שנוח לפוליטיקאים שבית המשפט, ולא הם, הוא שנותן לבל"ד לרוץ, ושלמעשה אין קונצנזוס פוליטי או ציבורי בעד הפסילה.

התחושה השבוע היא שקונצנזוס כזה מתחיל להתגבש. פתאום כל ערבי שמוכן לפתוח פה על חברי הכנסת שלו קיבל מיקרופון פתוח. פתאום גם משמאל נשמעו אותם טיעונים צדקניים: שחברי הכנסת הערבים לא מייצגים את הבוחרים שלהם באמת, או שהם מתעלמים מעניינים אזרחיים ונעדרים אומץ פוליטי כשמדובר בעניינים פנימיים.

ההאשמות אינן נכונות: הח"כים הפלסטינים מקדישים את רוב העבודה הפרלמנטרית שלהם לנושאים אזרחיים, רק שהתקשורת הישראלית מתייחסת לסוגיות האלו בפיהוק. בל"ד מנהלת מאבק באסלאמיזציה של החברה הפלסטינית; בחזית הקרב הזה נמצאת חנין זועבי. גם בכך התקשורת העברית לא ממש מתעניינת. ובכל מקרה, לערבים יש זכות לבחור ח"כים בינוניים שיבגדו באינטרסים שלהם. אם זו היתה עילה לפסילה, יאיר לפיד לא היה שורד שבוע בכנסת.

געגועים לאש"ף 

רוב הציבור הישראלי משוכנע שהוא עושה טובה לערבים בכך שהוא נותן להם לבחור ולהיבחר לכנסת. כתבתי לא מעט על התפיסה המעוותת הזו. בבל"ד יש גם לא מעט אנשים שחושבים שהם עושים לישראל טובה בכך שהם בכנסת. האמת היא שזה לא משחק סכום אפס. לנו ולפלסטינים יש אינטרס משותף בקיום מערכת פוליטית מתפקדת, שתייצג את הצרכים והרצונות של מקסימום מהאנשים שחיים בארץ הזו. לא צריך להסכים ולא חייבים לומר שלום במסדרון, אבל צריך להבין שחיים פה ביחד.

> עמדת בל"ד וחד"ש על חיזבאללה: אתגר לדמוקרטיה או מרוץ להדחה?

בנימין נתניהו עם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת (חיים צח, לע"מ)

מתנה שלא מפסיקה לתת. בנימין נתניהו עם עלי סאלם, ראש עיריית נצרת (חיים צח, לע"מ)

פסילה של בל"ד או חלקים ממנה תוביל לקריאה משמעותית להחרמת הבחירות בציבור הערבי. אין לאף אחד מושג מה יקרה אז. התרחיש הסביר הוא החרמה חלקית או מלאה. התוצאות יהיו מרחיקות לכת. כמובן שיחסי הכוחות בכנסת ישתנו לטובת הימין, אבל זה ההבט הכי פחות משמעותי. הפוליטיקה הערבית בישראל תעבור לרחוב, ואולי גם למחתרת. תתחזק החדירה של גורמים רדיקליים – בעיקר דתיים – בין השאר כי השטח יתפנה מההנהגה הממוסדת והחילונית. סיכוי טוב שהישראלים עוד יתגעגעו לזועבי ולזחאלקה, ממש כמו שהיום מתגעגעים לאש"ף.

ההשתתפות המסיבית של פלסטינים בבחירות בישראל היא בעיני מההשגים הכי בולטים של המדינה (עוד אירוניה היא שהצהרה מהסוג הזה תעצבן את שני הצדדים, כל אחד מסיבותיו). זו הבעת אמון שלא מבטאת שום חשבון מעשי של רווח והפסד, מכיוון שהכנסת כמעט ולא מעניקה לערבים השגים. זו בעיקר הושטת יד של איזושהי תקווה, וביטוי לקשר שנבנה לאורך שבעים שנה, בתנאים בלתי אפשריים, ועל אף מלחמות חוזרות ונשנות בין ישראל לאחיהם של אותם אזרחים פלסטינים. ואת זה אנחנו רוצים לזרוק לפח, כי משהו שזחאלקה אמר בא לנו לא טוב. לא ייאמן.

הדבר הכואב ביותר הוא ששני הצדדים צועדים לקראת הפיצוץ באיזו מין עליצות. בבל"ד נהנים לפזר רמזים על ההחרמה המתקרבת – נשק יום הדין, ואחרינו המבול – ואילו בשמאל ובמרכז הישראלי מבטיחים "לשים גבול" לערבים הרדיקליים האלו, בלי לחשוב על כלום: לא על המשמעויות למושגים של שוויון ודמוקרטיה, ולא על החישוב הפוליטי הפשוט, שיותיר את השמאל והמרכז באוויר אחרי שעשרה מנדטים פלסטינים יימחקו.

על השיח הפוליטי השתלטה איזו טהרנות אידיאולוגית, שבה הישגים פוליטיים מעשיים כבר לא נחשבים, והדבר היחיד שחשוב הוא להוכיח עיקרון, לפסול או להחרים. וכל זאת בזמן שאנחנו חיים באזור שנקרע לגזרים, במובן האלים והמילולי ביותר, בגלל שקבוצות אתניות לא הצליחו לקיים מערכות פוליטיות משותפות מתפקדות, ובמקום זה החליטו לחסל אחת את השנייה. תסתכלו מסביב – זו המשמעות האמיתית של פוליטיקה שאינה מתפקדת. של חברות שנכשלו ביצירת מוסדות משותפים וחברה אזרחית מתפקדת. אבל לנו כמובן זה לא יקרה.

החלופה השמאלית

עוד נקודה אחרונה: בשבועות האחרונים מקדמת מפלגת העבודה – וכן כמה גנרלים במיל' הקרובים אליה בעמדותיהם – תוכנית להתנתקות חד צדדית מהשכונות המזרחיות בירושלים. לטענת היוזמים, כך תעביר ישראל עוד שטחים לרשות הפלסטינית, תחזק את אחיזתה בירושלים המערבית, תתנתק מהאוכלוסיה שהתחילה את "אינתיפאדה הסכינים" ותשפר את המאזן הדמוגרפי. הם רואים בכך צעד בדרך להסדר, לא פחות.

רק שיש עוד דרך להסתכל על הדברים. המשמעות העיקרית של המהלך הזה היא כמובן שלילת זכויות פוליטיות מ-200 אלף איש, והפיכתם מ"תושבים" ל"נתיני המשטר הצבאי". במקביל, מחסלת ישראל את הייצוג הפוליטי של האזרחים הפלסטינים: התנועה האסלאמית הצפונית כבר נסגרה יחד עם כל הארגונים המסונפים אליה, וכעת המפלגות הפוליטיות על הכוונת.

במלים אחרות, האזרחים הערבים הופכים לתושבים, והתושבים הופכים לנתינים. הפער בין הזכויות של היהודים לערבים רק הולך וגדל. אולי בעוד כמה שנים היהודים יהיו היחידים שישתתפו בפוליטיקה. הפלסטינים יוחזקו אך ורק בכח הזרוע. אנחנו לא אוהבים את המילה אפרטהייד, אז תקראו למצב הזה איך שאתם רוצים. מה שברור הוא שלא יהיו פה שלום, יציבות או ביטחון. אין דוגמה בהיסטוריה למדינה שהצליחה להחזיק הסדר כזה, ואנחנו לא נהיה הראשונים.

התוכנית של הרצוג והגנרלים היא בעיקר ביטוי לבלבול ולאובדן דרך. לשמאל יש אמת אחת גדולה שהוא מציג לציבור הישראלי: ההכרה בכך שהפוליטיקה יכולה להיות תחליף למלחמה. זה לא תמיד מצליח, אבל לנו יש לפחות אור בקצה המנהרה, בעוד המרכז מאמין בכפיית מנגנוני המדינה על הפלסטינים, ואילו הימין רוצה ארץ ליהודים בלבד, וחיים נצחיים על החרב (בתקווה שננצח בכל הסיבובים). ברגע הזה, שבו הפוליטיקה הימנית דוהרת לתהום, זו טעות איומה להיגרר אחריה – גם אם זה מה שהסקרים מציעים.

> שורת הצלחות לתנועת החרם מעניקה לה תנופה חדשה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf