newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

כדי שמאבק של קהילה מוחלשת ינחל הצלחה על הנאבקים להזדהות באופן גלוי עם המטרה עליה הם נלחמים. לצאת מהארון. ארון נכות הנפש הוא הארון שאיש לא מדבר עליו: זה הארון אשר מעוצמת הסטיגמות הקשורות בו, אנשים יעדיפו לרעוב מאשר להיתפס כמי שמשתייכים אליו

מאת:

כותבת אורחת: מיכל בסן

בין המאבקים הרבים המתנהלים היום ברשת ומחוצה לה, אחד המעניינים והללא-ספק פחות מסוקרים הוא המאבק להשוואת קצבת הנכות – זו עומדת כיום על 2,340 שקל – לגובה שכר המינימום, העתיד להגיע לתקרה של 5,300 שקל.

המאבק, המתהדר בסיסמה "נכה – לא חצי בן-אדם", מתנהל זה קרוב לשנה באין רואים. ללא כתבים מפרגנים, ללא חברי כנסת מימין ומשמאל; במאבק הזה לא תראו מיקרופונים או מסיבות עיתונאים. ערוץ שתיים, מסתבר, היה היחיד להגיע להפגנה שקיימו הנכים מול מגדל עזריאלי לפני כשבועיים וחצי. לא הבזקי מצלמות קלטו המפגינים בעדשות הסמארטפונים שלהם: רק כיסאות גלגלים, שהוסיפו להיאבק במדרכות ארצנו הלא-מונגשות.

נכון לשנת 2011 (על פי סקר של הביטוח הלאומי) עמד מספר מקבלי קצבת הנכות בישראל על 214,749. להפגנה אחרת שהתקיימה בחודש מרץ בכיכר רבין הגיעו, אליבא דידיעות אחרונות "כמה מאות נכים בכיסאות גלגלים". להזכירכם, בישראל קיים ציבור של כמאתיים עשרים אלף נכים מקבלי קצבאות. השאר, למעלה ממאתיים ושלושה עשר אלף איש, נעדרו מההפגנה הזו.

> גם לאנשים בעלי מוגבלויות (כמוני) יש זכות לשבת בבתי קפה

בית חולים. אילוסטרציה (Tomasz Sienicki)

הביטוח הלאומי לא מכיר בכפל נכויות. אילוסטרציה (Tomasz Sienicki)

מדוע זה קורה? קצת נתונים:

43,376 איש מבין מקבלי קצבת הנכות מוגדרים כבעלי "הפרעות פסיכוטיות".

26,803 איש מבין מקבלי קצבת הנכות מוגדרים כבעלי "הפרעות פסיכונוירוטיות".

40 אחוז ממקבלי קצבת הנכות בישראל, 70,000 אישה ואיש, הם נכים על רקע נפשי.

כדי להיות מוגדר כחולה נפש בישראל, צריך מתמודד – אדם שלהזכירכם שרוי במצב נפשי לא קל בלאו הכי – לעבור את הוויה-דולורוזה של ביטוח לאומי. ראשית: עליו למלא שורת טפסים (אותם ניתן להוריד מהאינטרנט, או לקבל בסניפי בביטוח לאומי), ואליהם לצרף המלצה רפואית מפסיכיאטר, המעיד כי הוא סובל מלקות נפשית המכשירה אותו לקבל קצבת נכות; אישור אשפוז בעבר (אם היה, ורצוי לוודא כי היה כזה); אישור מפסיכולוג; ואישור מעובדת סוציאלית אם ישנם כאלה.

בביטוח הלאומי תישקל המלצתו. אז, אם תתקבל, יזומן האדם להעיד בפני ועדה רפואית שתשקול את אמינותו. אם יעבור את הוועדה, יעבור המקרה לוועדה הבאה, שם תגן עליו עובדת סוציאלית בפני שלושת חברי הוועדה. רק באם יקבעו לתובע יותר מ-43 אחוזי נכות, יזכה התובע לקצבת נכות קבועה.

זאת ועוד: ביטוח לאומי לא מכיר בכפל נכויות. סובל מסכיזופרניה ומתנייד על כיסא גלגלים? תאלץ לבחור בין סל שיקום (סל שירותים המציע ביטוח לאומי לקידום ושיקום נפגעי נפש), לבין סייעת צמודה.

בהעדר קהילה

נפגעי הנפש מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה. חלקם אשכנזים, חלקם מזרחים, חלקם עניים, חלקם עשירים. בהוסטלים, במסגרות הדיור המוגן, בבתי הקלאב-האוס שנפתחים בכל רחבי הארץ וגם לבדנו או בקהילות המוצא שלנו, אנו מתמודדים כל אחד לפי יכולתו, הכשרתו וכמעט תמיד, על פי כושר ההשתכרות של האנשים התומכים בנו (הורים, אחים ובני משפחה). רבים נאבקים לסגור את החודש. רבים נמצאים בחובות.

מעטים, מעטים מדי, זוכים לטיפול נפשי, וכמעט אף פעם לא בחסות המדינה. 1,600 שקל בחודש עבור טיפול פסיכולוגי, הם סכום בלתי נתפס בעבור אדם שתקרת התקציב שלו עומד על 2,340 שקל.

גם במסגרות הייעודיות לנכי הנפש, זאת חשוב לדעת, לא תמצאו זכר לתביעה להשוות בין קצבת הנכות לשכר המינימום. לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה (והפחות חשובה בהקשר הנוכחי) היא הפרטת מעטפת שירותי הרווחה המלווים את המערך לאורך כל העשור האחרון.

> איך קרה שמספר הרופאים בעראבה הוא בין הגבוהים בעולם?

הסיבה השנייה חמורה בהרבה: רבות דובר – כאן בשיחה מקומית ובמקומות אחרים – על כוחה המאחד של הקהילה. ב-2011 סחפה קבוצת צעירים בני מעמד הביניים את מחאת האוהלים. בימים אלה ממש צובעים את קירות הפייסבוק תמונות יוזר בצבעי הגאווה לאות הזדהות עם בני משפחתה של שירה בנקי, שנרצחה במהלך המצעד בירושלים. קהילות גדולות וחזקות של הורים לאוטיסטים, נשים עם סרטן שד וחיפאים החרדים לחייהם ולאיכות האוויר שהם נושמים לריאותיהם מתאגדות יחד, חולקות מידע, כתף תומכת וכסף, ויוצאות יחד להיאבק על זכויותיהן.

ביחד, כקהילה, מביאות אוכלוסיות מוחלשות לשינוי תפיסתי וקונקרטי של מצבן בפועל. ביחד הן משנות חקיקה מפלה, וסטיגמות בנות שנים – דוגמת הסטיגמה ביחס לאוטיסטים או הסטיגמה ביחס לחברי הקהילה הלה"טבקית – ויוצאות כל אחת מהארון שלה.

ככל שההתאגדויות הללו מבורכות (והן ללא ספק מבורכות), רצוי מדי פעם להתבונן בנסיבות המאפשרות לקהילות מוחלשות להתאחד ולהתאגד. בחינה כזו תגלה לנו שכל או כמעט כל קבוצה המתאחדת להובלת מאבק מצליח נהנית או לפחות חולקת עם אחיותיה את אחד או יותר מהמאפיינים הבאים:

הקבוצה מקודמת על ידי "הורים של" (הורים לאוטיסטים, הורים לילדים חולי סרטן וכו'). בקבוצה אחוז גדול של גברים, שלא לומר גברים יהודים אשכנזים (הקהילה הלה"טבקית, הורים לילדים חולים, נכי-נפש-נכי-צה"ל, מזרחים, פלסטינים וכו'). והכי חשוב: כדי להתאחד צריכים המתאגדים להיות מזוהים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים עם המטרה שעליה הם נלחמים (לדוגמה: הם אינם יכולים להסתיר את שמם, מוצאם, שפת אמם או צבע עורם). לחילופין, בוחרים המתאגדים במודע להיות מזוהים עם המטרה ולצאת מהארון (כלהטב"ק, כהורים לאוטיסטים וכיוצא בזה).

הארון השקוף של נכי הנפש

לעומת הארונות הללו קיים ארון נכות הנפש, ממנו אין בא ואין יוצא. ארון נכות הנפש הוא הארון שאיש לא מדבר עליו: ארון שעצם היציאה ממנו – די בה שתאבדי את סיכויי ההעסקה שלך, את המוניטין שלך ואת עבודתך בפועל. הארון שאנשים מעדיפים לרעוב מאשר להיתפס כמי שמשתייכים אליו.

מאבק מוצלח מחייב נראות, אך נכי הנפש, מעצם הסטיגמה שהם סובלים ממנה, מעדיפים להישאר שקופים.

מי, אם כן, נאבק למען אוכלוסיית המתמודדים? התשובה המתבקשת, הכמעט-מובנת מאליה אמורה הייתה להיות המתמודדים עצמם או הוריהם. התשובה הזו מטעה. אוכלוסיית נכי הנפש חסרה לרוב את הן את היכולת והן הכוח ו/או המשאבים להיאבק למען עצמם. בקושי עומדות להם תעצומות הנפש (או אפילו כסף) להניח אוכל על השולחן וכרית מתחת לראש. הורים לנכי נפש סובלים גם הם: אם מהסבל שמתנסים בו ילדיהם, אם מהסטיגמה המוחלת על המשפחה כולה. כמו ילדיהם גם הם נטולי משאבים: כספם מופנה פעמים רבות לעזור לילדיהם.

בעולם אידיאלי, בו היו אנשים מזדהים באופן חופשי מאיומים, היינו כולנו יוצאים מהארון בזמננו החופשי. למעשה, קרוב לוודאי שבעולם אידיאלי לא היו ארונות. בעולם האמיתי למרבה הצער ישנם ארונות וכפי שיש מה להפסיד מהיציאה מהם, כך יש גם מה להרוויח. באותה מידה, האופן שבו פועל השיח בעולם האמיתי, מידת הנגישות אליו והנראות שהוא דורש (אך גם מאפשר), קשורים באופן הדוק ביכולת לפתוח את דלתות הארון ולצאת ממנו.

לכן קרוב לוודאי לא שמעתם ויתכן שגם לא תשמעו על המאבק להשוואת קצבאות. מעטים הם הפנויים לכתוב אודותיו, להיאבק על הנכחתו ולחלוק אותו עם כלל הציבור.

למצער, דלתות הארון כמו דלתות השיח הן דו-כיווניות. התאגדות למאבק כרוכה ביציאה מן הארון, אך יציאה מן הארון היא בלתי אפשרית כשעצם החשיפה מלווה בסיכון גדול כל כך. עד אז לצערי, עלול גם המאבק להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום להעלות אבק אי שם בין דפי הפייסבוק של כולנו.

> שביתה שעוזרת ללקוחות: אנשי בריאות הנפש בקופות החולים לא גובים תשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf