newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הדרך להיאבק בחרם היא לסיים את הכיבוש. תגובה

לוריין היל צודקת: למוזיקה יש גבולות, ואם אי אפשר להגיע לרמאללה, גם בהופעה בתל אביב אין היגיון

מאת:

הדיון התקשורתי בישראל בנוגע לחרם, ובמיוחד בנוגע לחרם התרבותי, מתקיים במעמד צד אחד: זה שמתנגד, כמובן. פרט למאמר הדו-חודשי בנושא מצד גדעון לוי, שעסוק יותר בתקיעת אצבעות בעין למיינסטרים מאשר בטיעונים, אין מי שיגבה בעברית אמנים שבוחרים לא להופיע בישראל. ראוי לציין שהדיון הזה מתקיים גם בצלו של חוק החרם, שהופך קריאה להימנעות מהופעה (!) לאקט שעלול להוביא לתביעת נזיקין כבדה ביותר.

הבוקר התפרסם על שער מוסף גלריה מאמר של אבי פיטשון שהוא חלק מאותה תופעה של תגובה למשהו שלא קיים. בגלריה הרי אין מאמרים בזכות החרם. לזכותו של הטקסט הזה ייאמר שהוא מאפשר דיון. פיטשון יוצא מנקודת הנחה שמתנגדת, בתיאוריה לפחות, לכיבוש, ושדוחה את הטיעונים היותר-בנאליים בהקשר לחרם, כמו התביעה להתנגדות אקטיבית לכל אי-צדק בעולם מצד מי שמתנגדים לכיבוש ("לכו תפגינו נגד סין" וכו'). הסוג הזה של רלטיביזם מוסרי מוביל לכך שאסור לפעול נגד אף עוולה, אף פעם, כי תמיד יהיה משהו גרוע יותר להשוות אליו, ופיטשון דוחה אותו בצדק.

אני גם מסכים עם החלק האחרון במאמר, לפיו אי אפשר לצמצם אמנות לממד הפוליטי שלה. זה שבכל מעשה שלנו יש משהו פוליטי לא אומר שכל מעשה שלנו הוא רק פוליטי. למעשה, הרדוקציה של כל פעולה בחיים למשמעות הפוליטית הכי בנאלית שלה – ממש לוויכוח בין ימין לשמאל – היא מהתופעות הכי מבאסות של התקופה הנוכחית. בגלל זה הפייסבוק נראה לפעמים כמו טור דעה ארוך ומשמים.

אבל האם הקריאה להימנעות מהופעה בישראל באמת מבצעת את הצמצום הזה גם באותו אופן מופשט שפיטשון מתאר? אני בכלל לא בטוח. היצירה של אמן מסוים, נגיד לוריין היל או אלביס קוסטלו, ממשיכה להתקיים גם בלי הנוכחות הפיזית שלו בהופעה בישראל (שלא לדבר על מישהו פוליטי במובהק, כמו גיל סקוט הרון). מה שעומד במוקד הדיון זו ההחלטה – השולית למדי בקריירה של אמן – אם לקיים הופעה בתל אביב, ובאלו תנאים. אני לא חושב שאלביס קוסטלו או גיל סקוט הרון הפכו פחות "אמנים" בגלל ההחלטות האלו (וזה נכון גם למי שבחרו להופיע).

פיטשון מזהיר מפני העמדת כל האמנות על הפוליטיקה, אבל זה בדיוק מה שישראלים עושים: בשבילנו עכשיו רוג'ר ווטרס הוא קודם כל ההוא שמחרים אותנו. בשביל שאר העולם הוא עדיין ווטרס מהפינק פלויד. הרדוקציה התקיימה רק בראש שלנו. האמנות לא הפכה ל"כלי ניגוח פוליטי, ששפתו בינרית וחד ממדית", כמו שפיטשון אומר. הרבדים המורכבים עדיין מתקיימים בה. אבל אנחנו מוותרים מרצוננו על היכולת להבחין בהם, מכיוון שאותו אמן לקח עמדה עקרונית המנוגדת לשלנו.

[מובן מאליו שטיעונים אחרים שנשמעים בדיון כמו "למוזיקה אין גבולות" הם קשקוש גמור. למוזיקה משוכפלת שיורדת באינטרנט אולי אין גבולות, להופעות חיות יש גבולות (פוליטיים, כלכליים) מובהקים מאוד, כמו שלימד הניסיון של לוריין היל לקיים הופעה ברמאללה, או כמו שהיה מתברר אם צעיר פלסטיני היה מנסה להגיע למופע שלה בתל אביב. לישראלים נח לקיים את הדיון המופשט על "מוזיקה" או "אמנות" ולא את הדיון הקונקרטי על ההופעה בתל אביב, מפני ששם הטיעונים שלהם נשמעים יותר טוב].

לוריין היל בהופעה בקנדה (CC BY 2.0)

לוריין היל בהופעה בקנדה. זה לא מקרה שבישראל קשה להפריד אמנות מפוליטיקה (CC BY 2.0)

וכאן אנחנו מגיעים ללב העניין. בסופו של דבר, לפיטשון יש שלושה טיעונים מרכזיים: שהתמיכה בחרם היא ביטוי לייאוש של מי שלא הצליחו לשכנע את סביבתם בצדק שלהם (בסגנון הלעגני של הטקסט: "לא מסכימים לסיים את הכיבוש? פויה, אין הופעות"); שהחרם פוגע במי שלא שותפים לכיבוש, ושהוא תורם להקצנת עמדות ולא למיתונן, ובכך למעשה מחריף את הסכסוך. אתייחס לשלוש הטענות:

1. חוסר היכולת לקבל את הכרעת הרוב: אני מאמין במשטר דמוקרטי, אבל בכל הנוגע לכיבוש, אין לדמוקרטיה הישראלית שום משמעות, מכיוון שהיא שוללת מראש את זכותם של הנתינים להשתתף בה. המאבק בכיבוש אינו תחרות בשיעור חברה, שבסיומו מתקיימת הצבעה. הוא מלחמה במשטר דיקטטורי, המושת על מיליוני נתינים חסרי זכויות. לישראלים אין זכות להחליט "באופן דמוקרטי" להמשיך להחזיק את הפלסטינים כמו אסירים לנצח, ואם הם מקבלים את ההחלטה הזו (וזה מצב העניינים) מדובר בהחלטה לא לגיטימית. אם פיטשון היה מסוגל לראות את הפלסטינים כחלק מהדיון – אפשרות שהטקסט שלו עיוור אליה לחלוטין – הוא אולי היה מבין כמה שפת ה"שכנוע" הזאת היא עוד אחד מהתרגילים שנועדו לתת לגיטימציה למצב לא לגיטימי.

2. חרם תורם להקצנה בציבור הישראלי, מחריף את העימות הפנימי במדינה ומקטין את האפשרות למהפך פוליטי: בטווח הקצר זה כנראה נכון מאוד. הימין מצליח להשתמש בתחושת "העולם נגדנו" כדי לרשום הצלחות אלקטורליות. אבל המטרה של המאבק בכיבוש אינה להעלות את השמאל לשלטון אלא לסיים משטר אלים ולא-לגיטימי. זה ההקשר שבו צעדים כאלו צריכים להיבחן.

היסטורית, הדבר היחיד שגרם לישראל לשקול נסיגות היו מלחמות או התקוממויות פלסטיניות. מלחמת יום כיפור הביאה את השלום עם מצרים, האינתיפאדה הראשונה הביאה את אוסלו והשנייה את ההתנתקות. בהיעדר אתגר אלים, ישראלים מעדיפים את הססטוס קוו. מבחינתנו, אין שום היגיון בנסיגה או במתן זכויות לפלסטינים כאשר אין שום אתגר חיצוני.

מה עושה אדם שמתנגד לאלימות, או לפחות רואה בה מוצא אחרון שיש להימנע ממנו בכל מחיר? אלו צעדים לא אלימים נחשבים לגיטימיים כאשר הציבור הישראלי מעדיף להמשיך את הכיבוש? מה כן לגיטימי? תשובה כנה על השאלה הזו עולה במחיר כבד בישראל (תארו לעצמכם שהטקסט היה אומר "אני נגד חרם אבל בעד פגיעה בחיילים"), ולכן השמאל תמיד מתעלם ממנה. למה להסתכן?

פיטשון כותב ש"אסור להיענות ללא סייג לתביעה הפלסטינית לסולידריות", ואני מסכים. לא כל צעד פלסטיני נגד הכיבוש הוא משהו שהייתי רוצה לתמוך בו. למשל פיצוצי אוטובוסים במרכז ערים. אבל בהנחה שגם החרם הוא לא משהו שראוי לתמוך בו, אני תוהה מהם הצעדים הפלסטינים שפיטשון כן רואה כראויים לתמיכה? כמו רוב הטקסטים משמאל נגד החרם, המאמר הזה מתעלם לחלוטין מהשאלות האלו, או מעדיף לצמצם את הסוגיה לאותו שיעור חברה שדיברתי עליו בסעיף 1. אם לא הצלחנו לשכנע את הישראלים לסיים את הכיבוש, צריך להמשיך לדבר. ואם ככה הכיבוש יימשך לנצח – שיהיה.

איש אינו חושב שהחרם יגרום לישראלים אושר, או שהוא יגרום לנו לחבב את מי שמטילים אותו. הרעיון הוא שבשלב מסוים הציבור פה ישתכנע, בחריקת שיניים, שמאזן האינטרסים שלו השתנה, ושכעת סיום הכיבוש משתלם יותר מהמשכו.

יש מקומות שבהם התהליך הזה קרה (דרום אפריקה), ויש מקומות שבהם הוא נכשל לחלוטין. אני לא יודע מה יקרה בישראל. להערכתי, ההשפעה של החרם עדיין שולית מדי בשביל לדעת, ואני לא בטוח שהוא יתרחב בקרוב. הרגע המשמעותי בדרום אפריקה היה ההחלטה האמריקאית להצטרף לסנקציות (שהגיעה עם דעיכת המלחמה הקרה). אנחנו לא שם. מצד שני, גם הטענה לפיה הציבור הישראלי יסיים את הכיבוש מרצונו, בלי לחץ חיצוני או התקוממות פלסטינית נוספת, אינה מגובה בראיות.

3. בניגוד לחרם ההתנחלויות, החרם התרבותי והאקדמי פוגע במי שלא שותפים לכיבוש ואפילו מתנגדים אליו. זה אולי הטיעון המיתמם והמכעיס ביותר. הכיבוש הוא מזמן פרויקט ישראלי, בו לוקחים חלק כל אגפיה של החברה. מיטב המוחות והכשרונות הישראלים מושקעים בכיבוש. מהאקדמיה הישראלית, ששוקדת על ההגנה המשפטית עליו או מסייעת בפיתוח הטכנולוגיה שקשורה אליו, דרך האמנים שנוסעים במימון משרד החוץ לפעילות שאופיה התעמולתי בקושי מוסתר, דרך הבנקים הישראלים שמחלקים משכנתאות מסובסדות בשטחים, דרך שוק הבנייה בישראל שנהנה מחומרים מוזלים מהמחצבות הישראליות בגדה, ועוד ועוד ועוד. החזקת הפלסטינים תחת שליטה, במצב של נתינים חסרי זכויות, היא פרויקט לאומי. כל החברה שותפה לעלויות שלו, ולרווחים ממנו.

לשמאל הישראלי נח מאוד לזרוק את הסיפור הזה על המתנחלים. אבל האם נער שגדל באריאל או בקריית ארבע באמת "אשם" יותר מהאליטה התרבותית והכלכלית של החברה, רק מפני שזו גרה בתל אביב? יש הרבה צביעות בעמדה הזו. ובכלל, עדיף להיפטר מהמילה "אשמה" ולהתחיל לדבר במושגים של אחריות. אותה אחריות שישראלים מסרבים לקחת למעשים של המדינה שלהם. ביבי, שטוען שהעולם כולו נגדנו, אינו שונה כל כך ממי שמתלוננים שלקחו להם את ההופעה של לוריין היל בגלל המתנחלים. בסופו של דבר, כל אגף בחברה הישראלית שנגדו מופנית ביקורת – בין אם זה הצבא, או שדה התרבות והאמנות – עסוק כרגע בהצגת הביקורת הזאת כ"לא לגיטימית".

בעיני דווקא החרם הכלכלי, ובכללו החרם הכלכלי על ההתנחלויות, הוא הבעייתי ביותר, מפני שהוא (א) פוגע תמיד בחלשים ביותר (חרם תרבותי ואקדמי, לעומת זאת, פוגע בעיקר באליטות), ו(ב), עורך הבחנה לא הוגנת בין "אשמים" ל"טהורים" בחברה הישראלית. דווקא כאן, במחשבה כאילו יש בישראל גזענים ולאומנים שאחראים לכיבוש, וחבר'ה שרק אוהבים אמנות, מוזיקה וחיים טובים, ובהם אסור לפגוע, מצוי שורש הכישלון השמאלי.

את הכיבוש צריך להבין במונחים של אינטרס לאומי, ולא במונחים של "רעים" ו"טובים" בחברה הישראלית. הציבור הישראלי מבין, די בצדק, שהסטטוס קוו הנוכחי משרת אותו טוב יותר מאשר פתרון שתי המדינות או פתרון המדינה האחת. אלא שמשמעות המשוואה הזו כרוכה במעשים איומים – למשל המלחמה בעזה (הקביעה שהכיבוש "לא היה יותר גרוע בעבר" שפיטשון זורק בטקסט פשוט אינה נכונה – האלימות המופעלת לצורך תחזוקת הסטטוס קוו עולה באופן מתמיד).

אני מסכים עם הרבה מהביקורת על החרם. מדובר באמצעי טוטלי, לא דיאלוגי, שמשמיד ערכים אחרים בדרך. למשל את האמנות שהיא מעבר לפוליטיקה. אבל הדרך להימנע מהנזק של החרם היא סיום הכיבוש.

העניין המוצדק שנגדו פיטשון מתקומם – שהאמנות מוכפפת לפוליטיקה – אינו תוצאה של האופן הלא הוגן שבו העולם רואה אותנו, אלא של העובדה שבישראל הפוליטיקה שוטפת את הכל איתה. העובדה שהחברה כולה מאוד פוליטית היא בין העלויות של פרויקט השליטה בפלסטינים. כל ניתוח רציני של כל שדה בישראל מוביל למסקנה הזו – קשה מאוד לדבר פה על אוכל, או על ספורט, או על אמנות, בלי להגיע לפלסטינים-ישראלים הזה, ממש כמו שמאוד קשה להפריד את הדרום האמריקאי, על כל רבדיו המגוונים, מההיסטוריה של היחסים הגזעיים בו. התיקון של הסיטואציה הלא בריאה הזו מתחיל בהתייחסות לשורש הבעיה, ולא בהחלטה להתעלם ממנה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf