newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההכרה במדינה פלסטינית: העבודה מתגייסת לעזרת נתניהו

חיליק בר, מנכ"ל מפלגת העבודה ו"ראש שדולת שתי המדינות" מפציר בחברי הלייבור הבריטי להתנגד בהצבעה הסמלית על תמיכה בעצמאות הפלסטינית. נקווה שלא יקשיבו לו

מאת:

ביום שני תתקיים בפרלמנט הבריטי הצבעה בנוגע לבקשת הפלסטינים להכיר בהם כמדינה. להצבעה משמעות סימלית והיא אינה מחייבת את הממשלה הבריטית. הדרמה הגדולה מתחוללת בשורות הלייבור, שם מרבית המפלגה מעוניינת לתמוך בהצעה, בעוד משרד החוץ הישראלי מנהל קרב מאסף למניעת משמעת סיעתית.

הדרישה להכרה במדינה פלסטינית היא פחות או יותר הקלף האחרון שנשאר ביד של מחמוד עבאס במסלול הדיפלומטי (פרט לפירוק הרשות, צעד שאיש לא יכול לדעת מה יקרה אחריו). עבאס, כמו כל מי שעיניו בראשו, הבין שישראל הכריעה נגד פתרון שתי המדינות. גם אם הוא היה מכיר במדינה יהודית – גם אם הוא היה מתפקד לליכוד – ישראל לא היתה נסוגה מבקעת הירדן ומירושלים, וזה בלי שנכנסים לענייני התנחלויות וחילופי שטחים. נתניהו הבהיר את זה לקרי בשיחות, ואחר כך חזר על העמדות האלו בפומבי.

עבאס מנסה ליצור מומנטום בינלאומי שיעזור לביבי לשקול כיוון מחדש. ההכרה במדינה פלסטינית לא תשנה את המצב בשטח, אבל היא תהווה אמירה מצד העולם שהוא אינו מקבל את המצב הנוכחי בשטחים כפיתרון, כמו שישראל רוצה.

וראו זה פלא – מי מסייע לנתניהו למנוע לחץ על ממשלתו בנושא הפלסטיני? ברק רביד מדווח בהארץ שמזכ"ל מפלגת העבודה, ח"כ חיליק בר, שיגר ביחד עם כמה בכירים ממפלגתו מכתב לעמיתיו בלייבור, ובו הוא מסביר להם שהכרה סמלית במדינה פלסטינית "לא תקיים את היעד החשוב הזה [של הקמת מדינה פלסטינית], אלא להפך". בר מבקש מחברי הלייבור "להתנגד לצעדים חד-צדדיים" ולעזור "להתניע מחדש את תהליך השלום".

בר הוא ראש שדולת שתי המדינות בכנסת, והוא משתמש מול הבריטים בטיעון היחיד שאורחים מחו"ל מבינים: שתמיכה בדרישה הפלסטינית תשחק לידי הימין ותרחיק את סיום הכיבוש. במקום זה, הוא פשוט מבקש מהם לתמוך בעמדה של ישראל – כלומר של ממשלת הימין – ולנפנף את עבאס מכל המדרגות. בחודש שבו נתניהו נושא עוד נאום מלחמתי באו"ם, ואלע"ד משתלטת בשכונות הפלסטיניות בירושלים, וקצב ההתנחלויות שובר שיאים, יש מי שחושבים שהדרך לקדם את אותו "תהליך שלום" או "תהליך הסדר" הוא בדיברור עמדת הממשלה מתוך כיסאות האופוזיציה.

אם לחיליק בר היא מינימום של אינטגריטי, הוא היה מפרק את השדולה למען פתרון שתי המדינות ומציע לכנס אותה שוב כשיהיה על מה לדבר. אם לחיליק בר היה מינימום של שכל, הוא היה מבין שלחץ בינלאומי על ממשלת נתניהו בסוגיית הכיבוש משחק לידי האופוזיציה. כל זה כמובן בהנחה שלאופוזיציה יש איזו אג'נדה אלטרנטיבית למדיניות הממשלה. אבל העבודה כבר מזמן לא שם. אפשר להתווכח אם היא היתה שם בימי אוסלו, אבל גם זו כבר היסטוריה רחוקה.

לפני עשור בערך העבודה התרגלה למעמדה כגלגל רזרבי של הליכוד, והחישוב העיקרי שמתקיים בתוכה הוא על הנסיבות שבהן אפשר לזנק לתוך הממשלה, לעומת אלו שבהן ראוי להעמיד פנים של אופוזיציה. בדיוק כמו שעושה ציפי לבני. שתי המפלגות האלו פשוט מחליפות מקום מקואליציה לקואליציה: פעם אחת "מקדמת את התהליך המדיני" מתוך כסאות הממשלה והשנייה מקשקשת עליו מבחוץ, ופעם להפך.

הדבר המדהים באמת הוא שיש עוד אנשים שקונים את העמדות הפנים האלו. אני לא צוחק: יש ישראלים שחרדים באמת מהמשמעויות של הכיבוש, אבל עדיין מאמינים לדיבורי השלום של "השדולה למען שתי מדינות", או לשיח האורווליאני שלהם על "התהליך המדיני". ואם העבודה או לבני או עופר שלח מפסיקים לדבר על "התהליך המדיני" אותם אנשים מודאגים שאולי יש בעיה, בזמן שהבעיה האמיתית היא השקרים שראשי "מחנה השלום" מאכילים את הציבור שלהם.

בכל הנוגע לכיבוש, אין שום הבדל בין הימין ל"שמאל הציוני". אין ביניהם ויכוח על הצורך המתמיד בצעדים צבאיים מול הפלסטינים, אין ויכוח על ההתנחלויות (אלא רק על המיקום שלהן), אין ויכוח על ההתנגדות לדיפלומטיה פלסטינית, וגם אין ממש ויכוח על האסטרטגיה הרצויה לישראל – דיבור מתמיד על שתי המדינות תוך קידום נמרץ של המצב ההפוך לחלוטין.

באופן אישי אני חושב שהמסלול של עבאס גמור, וגם אם לא, להצבעה בפרלמנט הבריטי לא תהיה משמעות גדולה לגביו. אבל אם נגלה השבוע שחברי הפרלמנט הבריטי הפסיקו להקשיב לאנשים כמו בר, הפסיקו להאמין לאופן שבו הם אימצו את מושג השלום כדי להצדיק את האופורטיוניזם הפוליטי שלהם – אז כבר הרווחנו משהו.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.

> עוד בנושא: מה הטעם במחנה שלום אם הוא תומך תמיד במלחמה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf