newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההתמכרות של ישראל לענישה קולקטיבית

ההחלטה להשהות את היתרי הכניסה ברמדאן ולהטיל סגר על יאטא בעקבות הירי בת"א לא נבעה ממחשבה אסטרטגית, אלא מתוך הרגל. כשהמדינה תופסת את כל הפלסטינים כעבריינים, ענישה קולקטיבית על פעולות יחידים נראית הגיונית

מאת:

כותב אורח: אמג'ד עיראקי

בהמשך החודש אמורה הייתה משפחה פלסטינית משכם לבקר קרובים המתגוררים בעיר ערבית בישראל, לכבוד הרמדאן. ההתרגשות היתה גבוהה במיוחד כי במהלך הביקור היו בני המשפחה אמורים ללכת בפעם הראשונה לראות את חוף הים ביפו, אשר בימים רגילים אינו נגיש להם כתושבי הגדה המערבית, למרות שהוא נמצא מרחק של שעה אחת בלבד ממקום מגוריהם. אבל ביום חמישי האחרון הודיעו להם שהביקור מבוטל, שאסור להם לנסוע, כי היתרי השהיה שלהם נשללו בעקבות האירוע בו ירו שני חמושים פלסטינים ב"שרונה" בתל אביב ברביעי בערב.

למשפחה הזו לא היה שום קשר למתקפה בתל אביב. אבל נראה שהממשלה חושבת אחרת, ושעות ספורות לאחר האירוע פורסם שהיא משהה את האישורים שניתנו ל-83 אלף פלסטינים מהגדה המערבית ומעזה, שקיוו לפגוש קרובי משפחה שמתגוררים רחוק, להעביר חופשה בערים בישראל ולהתפלל בירושלים בזמן חודש הרמדאן. באותו יום סגר הצבא לחלוטין את הכניסות ליאטא, עיר הולדתם של שני היורים, על 63 אלף תושביה, בעוד חיילים פושטים על בתים בחיפוש אחר משתפי פעולה עם השניים.

מבחינת ישראלים רבים התגובות החריפות האלו הן צעדי ביטחון הגיוניים: הן מגדילות את הסיכויים להשגת יעדים אופרטיביים, וההשלכות החמורות של פעולות אלו אמורות להוות דוגמא שתרתיע אחרים מלנקוט בהתקפות דומות.

אולם גישה זו היא בלתי חוקית באופן מתועב, ובלתי מוסרית, ובעיקר – פשוט לא עובדת. מזה עשורים ענישה קולקטיבית מהוה את התגובה העיקרית של ישראל לכל פעולה פלסטינית, מכל סוג. החל מהריסת בתי משפחות התוקפים ועד להטלת מצור על 1.7 מליון בני האדם שחיים ברצועת עזה. אולם כל הפעולות האלו של ישראל לא הצליחו להניא פלסטינים מלהתקומם ולהתנגד לכיבוש, באלימות או ללא אלימות. אם בכלל, הן רק מתדלקות את האנטגוניזם הפלסטיני, מזינות את מעגל האלימות ומעלות את הסבירות למתקפות אלימות נוספות.

> צפו בסרטון מחברון: צה"ל נגד אבטיח

חיילים בכניסה לחברון אוכפים את הסגר (יותם רונן / אקטיבסטילס)

חיילים אוכפים סגר. ארכיון (יותם רונן / אקטיבסטילס)

ההשפעות המזיקות של ענישה קולקטיבית ידועות היטב למקבלי החלטות ישראלים רבים. אבל חוסר הנכונות שלהם לתת מענה לתנאים שבאמת מתדלקים את האלימות הפלסטינית (וכפי שהצהיר השבוע ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, הכיבוש הוא הגורם העיקרי שלה) גורם להם לדבוק בדיוק באותה מדיניות דכאנית ישנה לה הם רגילים, בניסיון להכיל את הבעיה במקום לפתור אותה. ענישה קולקטיבית הופכת מאסטרטגיה שיש מאחוריה מחשבה להרגל ממכר שנועד לשכך את תחושת חוסר הבטחון של המנהיגים ושל הציבור הישראלי.

ישראלים רבים מסרבים להטיל ספק בשיטות אלו לא רק בגלל שהם מאמינים שהמדינה יודעת מה טוב בשביל הבטחון שלהם, אלא כי זה מתאים לאופן שבו הם תופסים את הפלסטינים, כאוכלוסיה עויינת ומלאה בשנאה אנטי-ישראלית ובאלימות, כבר מלידה. מבחינתם הבעיה היא לא הכיבוש או הצדדים שנתונים בסכסוך, הבעיה היא עם החברה, התרבות והפוליטיקה הפלסטינית כולה, מה שהופך את הענישה הקלקטיבית לגישה הרציונלית ביותר להתמודדות על הגורם ה"אמיתי" של הבעיה. על פי הגישה הזאת, בני המשפחה משכם, איתה פתחנו, לא כועסים עכשיו כי נשללו מהם הזכויות והחלומות שלהם, הם כועסים כי ככה חינכו אותם.

הקהילה הבינלאומית לא קונה את הטיעונים האלו. בעקבות הירי בתל אביב אמר נציב האו"ם לזכויות אדם כי "מדובר בצעד שעשוי להיחשב ענישה קולקטיבית אסורה ושרק יחמיר את תחושת חוסר הצדק והתסכול של הפלסטינים". שר החוץ הצרפתי אמר כי "הצעד הזה עלול להגביר את המתיחות ולהסלים את המצב". גם מחלקת המדינה האמריקאית הזהירה כי פעולות הצבא צריכות לקחת בחשבון  את ההשפעה שתהיה להן על האזרחים הפלסטינים והדגישה כי "יש להימנע מפגיעה באזרחים שמנסים לחיות את חייהם".

הצהרות אלו הן חשובות, אך הן לא מספיקות כדי להכריח את ישראל להיפטר מהשימוש בענישה קולקטיבית לו היא התמכרה. שלילת ההיתרים והסגר שהוטל על יאטא רק משקפים את הצורך של ישראל לשמור על הסוגיה הפלסטינית תחת שליטה, על ידי הטלת שררה ואיומים על כל האוכלוסייה בעקבות פעולות של יחידים. במילים אחרות, המדינה תופסת את כל הפלסטינים כעבריינים. ועד שזה ישתנה, מאות אלפי משפחות, בדיוק כמו המשפחה משכם, ימשיכו להיות הקורבנות של ההתנהגות ההרסנית של ישראל – ועוד אנשים יאמינו שאלימות עשויה להיות הדבר היחיד שימשוך בחזרה את תשומת הלב העולמית להתנהלות הזאת של ישראל.

אמג'ד עיראקי הוא בלוגר באתר 972+, שם פורסם הפוסט במקור. הוא תורגם על ידי יעל מרום.

> אשליית הרגיעה התנפצה ב"שרונה" תל-אביב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf