הכי רחוק מדוקאביב: בפסטיבל הקולנוע של שג'עיה הצופים שמחים שיש חשמל

בזמן שבישראל התקשורת עוסקת בפסטיבל דוקאביב, בשכונת שג'עיה שבמזרח העיר עזה ננעל הערב (חמישי) פסטיבל קולנוע בינלאומי יוצא דופן, המוקדש כולו לסרטים בנושא זכויות אדם. מארגניו בחרו לקיים אותו על חורבות השכונה, אחת הצפופות והעניות ברצועה, שחלקים נרחבים ממנה נהרסו כליל בפעולת צה"ל ברצועה בקיץ האחרון. ביממה עקובה מדם במיוחד ב-20 ביולי 2014  נהרגו בו מעל מאה פלסטינים, רבים מהם נשים וילדים, ושלושה עשר חיילים.

אני תופס לשיחה טלפונית את מנהל הפסטיבל, סעוד אבו רמאדאן, עיתונאי ותיק, תושב עזה, שמשוחח איתי בעברית קולחת.

סעוד, ספר לנו בבקשה קצת על הפסטיבל.

"זה פסטיבל הקולנוע הראשון שמתקיים אצלנו בעזה מאז ומעולם. את הארוע יוצא הדופן ארגנה קבוצת במאים ואנשי תקשורת תושבי הרצועה, שלא שייכים לאף ארגון, ושמאמינים שכל בני האדם ראויים לחיים של כבוד ושל שקט.

"הוגה הפסטיבל הוא הבמאי הפלסטיני חליל אל מוזיאן, ופסטיבל הסרטים הירדני אל קראמה פרס עלינו את חסותו. הגיעו אלינו סרטים מסוריה, עיראק, מצרים, ירדן, רוסיה וארצות נוספות. סך הכל כ-180 סרטים, שמתוכם בחרה הוועדה המקצועית 28 סרטים שמוקרנים בפסטיבל בשלושת ימיו".

איך הגיבו התושבים ליוזמה הזאת?

"תראה, חלק מהמציאות הלא פשוטה כאן היא שאין בכל עזה כולה אף לא בית קולנוע אחד מאז האינתיפאדה הראשונה. אני מכיר תושבים בעזה בשנות העשרים לחייהם, הילדים שלי למשל, שאף פעם לא היו בבית קולנוע. אנחנו חיים כאן מציאות של סכסוך ושל סגר, חיים קשים מאוד. אנשים עסוקים באיך לחיות, איך להביא אוכל למשפחה, איך למצוא עבודה, איך לשמור על המשפחה והילדים בזמני המלחמות.

"כשחיפשנו מקום מתאים להקרין בו את הסרטים הגענו גם לשכונת שג'עיה במזרח העיר עזה, שחלק גדול ממנה הפך לעיי חורבות. עמדנו שם ליד המסגד ההרוס כשאנחנו מוקפים מכל עברינו בהריסות הבתים, והיה לנו פשוט ברור שזה המקום המתאים ביותר לפסטיבל שעוסק בזכויות אדם".

אתה מרגיש שיש לפסטיבל הזה גם מסר כלשהו החוצה?

"ודאי. הפסטיבל הזה מבקש להזכיר לעולם הרחב, למזרח התיכון שסביבנו וגם לישראל, שתושבי רצועת עזה חיים במציאות של סגר כבר יותר משמונה שנים ושצריך להפסיק אותו. אנחנו מבקשים גם להזכיר לעולם שדיבר על סיוע לשיקום עזה שאם הוא רציני בהבטחותיו, הרי שזה הזמן של המדינות התורמות לפעול.

"אנשים כאן חיים במציאות בלתי אפשרית. ואתה יודע מה, הפסטיבל הזה מעביר מסר גם לתנועות החמאס והפתח אצלנו בעם הפלסטיני, שהסכסוכים בין שתיהן גם הם הורסים לנו את החיים ברצועה.

"אבל יש לנו עוד מסר אחד חשוב לא פחות והוא שעזה היא לא רק מקום של בתים הרוסים, עוני וחמושים שיורים טילים על ישראל, או שאנשים כאן חיים רק כדי למות, כפי שזה מצטייר לא פעם בתקשורת. חשוב לנו שהעולם ידע שזה לא נכון בכלל. תושבי עזה הם בני אדם, אוהבים את החיים, מבקשי שלום, רוצים לראות קולנוע, ולחיות חיים נורמלים".

> בין החורבות: שג'עיה מתאוששת מההתקפה הישראלית

אז איך מצליחים להרים ארוע כזה בשכונה הרוסה , בלי תשתיות? 

"זה לא היה קורה בלי ההתגייסות של תושבי השכונה עצמם. הם היו למעשה חלק בלתי נפרד מצוות ההקמה של הפסטיבל הזה. הצענו להם לסייע וכולם באו, ילדים, נשים וגברים, זקנים וצעירים,כולם התגייסו לעזור. לנקות את ההריסות ולהכשיר את השטח, אחד הביא מים, השני הביא קפה, סייעו להקים את הבמה, להרים את השלטים, להרים את המסך הענק, מסך בגודל של מסך בבית קולנוע שמיקמנו על קיר של בית הרוס".

תמונת השטיח האדום שמשני צדיו הריסות הבתים ממש מצמררת. מי צעדו עליו?

"אתה יודע, אין פסטיבל קולנוע בלי שטיח אדום. לקחנו את הסמל הזה והתאמנו אותו למציאות בה אנחנו חיים בעזה. אצלנו האדום הוא קודם כל צבע הדם הרב שנשפך כאן בקיץ. דם של נשים, גברים וילדים.

"הייתה בשג'עיה משפחה אחת, משפחת אל-חילו, שאיבדה אחת עשרה נפשות בהפצצה, רובם נשים וילדים. בפסטיבלי קולנוע רגילים מי שצועדים על השטיח האדום הם ה-VIP. אצלנו פרסנו את השטיח האדום, שאורכו שבעים מטרים, באחד הרחובות המובילים למקום ההקרנה, רחוב שעובר כולו בין בתים הרוסים, והזמנו את כל התושבים לצעוד עליו לארוע הפתיחה. זה כמו לומר להם שכל אחד ואחד מהם חשוב".

> לצלם בעזה: "אתה בא אל הפצצות, ולא הפצצות אליך"

איך הגיב הקהל לפסטיבל?

"לערב הפתיחה הגיעו מאות תושבי השכונה, ואורחים מבחוץ, והיה ערב מאוד שמח וחגיגי עם נאומים ומופעי מוסיקה וילדים ששרו, והוקרנו בו שני סרטים: האחד של במאי מעזה והשני של במאי מהגדה. שניהם עסקו בנושא זכויות האדם.

"השעה הייתה כבר תשע וחצי בערב והמקום היה מלא אור. אתה צריך להבין, שג'עיה ההרוסה היא שכונה חשוכה כבר 8 חודשים. התשתיות נהרסו. אנשים חיים בחושך. לאור נרות. הפסטיבל הזה השיב לרגע את הנורמליות. הביא אור יום. אנשים באו אלי ואמרו לי: 'סעוד, זו אולי הפעם הראשונה שהרגשנו שאנחנו לא חיים בעזה. הולכים לבית קולנוע, איזה יופי!' אם אתה שואל אותי, דבר כזה הוא לפעמים יותר חשוב מאוכל ומכל הפוליטיקה הרעה סביבנו".

סעוד, יש לך משהו שאתה רוצה אולי לומר לקוראים בישראל?

"אתה יודע, אני עיתונאי כבר 28 שנים, כותב לגופי תקשורת בינלאומיים, שנים רבות התראיינתי גם לכלי תקשורת בישראל ויש לי שם הרבה חברים עיתונאים. חבל שכלי התקשורת בישראל מתעלמים מארועים כאלה ולא מספרים עליהם לציבור הישראלי. אני יודע שיש אצלכם השבוע פסטיבל סרטים בתל אביב. לנו יש אחד בעזה ואיזה תהום מפרידה בין שניהם.

"הלוואי שיום אחד בקרוב יהיה כבר שלום ונוכל אנחנו לבוא ולהשתתף בפסטיבל שלכם ואתם תוכלו להגיע שוב לעזה להשתתף בפסטיבל אצלנו. כולנו בני אדם. חבל שהשנים והימים עוברים ככה בצער ובכאב לב. אני כתושב עזה מצטער על כל האלימות הזאת והמלחמות. כולנו בני אדם וצריכים ליהנות בחיים האלה, לא להרוג ולהיהרג".

> הספורט האתגרי שסוחף את עזה: "פארקור זה החמצן שלי"

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.