newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"מחנה השמאל היהודי" שוב תוקע סכין בגבם של שותפיו

במקום לשאול באומץ מדוע שתקו מנהיגיו נוכח ההרג וההסתה נגד האזרחים הפלסטינים, מחנה השמאל-מרכז עושה שוב את הדבר היחיד שהוא יודע: לעוט על התירוץ הקלוש ביותר כדי להיעלב משותפיו הערבים. בניגוד אליהם, עודה הדגים מנהיגות אמיתית

מאת:

ספון בהיכלי הצדק אותם ביצר לעצמו, מוקף חברים לשבט ובעלי אינטרס, מחנה השלום-מרכז בעל האופי השמאלי תקע השבוע שוב סכין בגבה של השותפות העדינה והשברירית עם הפלסטינים אזרחי ישראל.

התירוץ שבחרו לעצמו דובריו, שעסוקים יותר מכל בבניית החומות בינם לבין כל שותף למלחמה על שוויון, היה היעדרותם המתבקשת של ראשי הרשימה המשותפת ממופע היח"צ הפומפוזי שישראל ארגנה לעצמה בחסות מותו של שמעון פרס.

האמירה שלא לראות בפרס "לוחם שלום" שראוי להתאבל עליו היא מתיחת קו בין המרכז לימין היהודי – כל עוד אתה עוסק בהנצחת הנישול אתה חלק ממנו, גם אם שילמת מס שפתיים לשלום. לא הימין וגם לא העם היהודי: מי שנעלב השבוע היו אנשי המרכז, העומדים מנגד אתמול ושלשום, שפיהם דיבר שלום וימינם גנרלים מעוטרי טבח הנקראים בתחינה "להנהיג את המחנה".

העלבון הזה, שאין נורא ממנו, היה מעבר לכל מה שהיו מסוגלים שם לספוג למען השלום. בעברית הם שולטים היטב, גם בתקשורת המגויסת יש להם קונים, והם פתחו במסע בכי ונהי על המפספסים שפספסו שוב. בדרך שפכו נפט למדורת ההסתה נגד אזרחי ישראל ונתיניה, הבוערת פה יום ולילה. לא עצרו לבחון מה חשים שותפיהם לדרך, ולא חששו למחיר שהמאבק נגד העוול המעצים באזור יום יום עתיד לשלם. הם הבעירו הכל, חמושים אך ורק בצדק הפנימי, בשכנוע הקדוש, בו הם מטהרים את נפשם ומיפים אותה כבימים ימימה.

> השמאל הציוני צריך לעשות חשבון נפש, במקום להתאכזב מהרשימה המשותפת

מורשתו של פרס - לדבר גבוהה גבוהה אך להעמיד את עצמך בפני מכונת המלחמה הישראלית המחסלת כל איום על הכיבוש, ראויה שתעקר (מרים אלסטר/פלאש90)

מורשתו של פרס – לדבר גבוהה גבוהה אך להעמיד את עצמך בפני מכונת המלחמה הישראלית המחסלת כל איום על הכיבוש, ראויה שתעקר (מרים אלסטר/פלאש90)

מקדימים עלבון למכה

הנה מה שכתב דובר המחנה אורי משגב, בגנותו את החלטתו של איימן עודה שלא להגיע להלווייתו של שמעון פרס:

לא פלא שפוליטיקאים בימין מיהרו לחגוג עליו. בהחלטתו האומללה שיחק לידיהם פעמיים: גם הוכיח לכאורה את טענתם שכל ערביי ישראל הם גיס חמישי קיצוני ומתבדל, וגם סייע במלוא כוחו למאמץ הטשטוש והמזעור בהלוויה — עד לרמה ננו־טכנולוגית ממש — של סיפור השלום והדו־קיום".

משגב לא משמש כפובליציסט המבאר מניע שאינו ידוע, מבקר את ההחלטות ואת המציאות וקורא לצדק וערכים. הוא כותב אג'נדה. מדברר מחנה יהודי בעל אופי שמאלי שנאלץ להסביר מדוע הוא לא מצליח ליצור ברית אמיתית ונחושה עם המדוכאים על מנת לסיים את הדיכוי, כמו שהוא מבטיח בסיסמאות, בנאומים ובהספדים.

זה קל. על דובר ואיש יחסי ציבור של מחנה כזה לחכות בשקט לשעת כושר, בה שותפיו האפשריים יקבלו החלטה כלשהי, מזערית וחסרת משמעות ככל שתהיה, שלא מוצאת חן בעיניו – ומיד להיעלב בקולי קולות, להעצים ולכוון פרוז'קטור. רק כך אפשר למכור את הסרבנות העיקשת לשלם מחיר על שותפות אמיתית. זו השיטה היעילה ביותר ליצור הלימה בין שיח השלום הנעלה לבין המציאות המפלגת והמתבדלת שמחנה השלום-מרכז בחר בה.

להבדיל – מי שחפץ לחזק את השותפות ולא להחליש אותה, לדוגמה, היה בודק מה עשה מחנה השלום-מרכז היהודי, שקבר כעת עוד אחד מסמליו, למען השותפות הזו. כיצד שתק כשמנהיגיו עודדו חוקי הסתה והשתקה, איך עמד מנגד מול רציחות והרג, היכן היה בהלוויות היוצאות מדי חודש בחודשו, ואיזה מחיר ציבורי שילם על השותפות הזו – שהיא בלתי פופולרית בתוך העם הכובש, למעט ההצהרה על הצורך להחליף ביבי בבוז'י.

דובר האג'נדה והמעמד לא עסוק בזה כמובן. קראו את דבריו של משגב, שכמותם קראתי בימים האחרונים מאת עשרות אנשי השמאל היהודי, ארגוני השלום וחברי "המחנה הציוני" ומרצ.

"זו החלטה איומה ומעציבה", כתב משגב. איומה, לא פחות. הגזענות, ההסתה וההפחדה כבר לא סיבה – "לא פלא", הוא כותב, "שפוליטיקאים בימין מיהרו לחגוג עליו". נמצא האשם בגזענות הימין. איימן עודה "הוכיח לכאורה את טענתם שכל ערביי ישראל הם גיס חמישי קיצוני ומתבדל" – לכאורה אמנם, אך הוכיח גם הוכיח את התרת הדם הקולקטיבית שנהגתה בחדרי ישראל ביתנו, וכעת משמשת את משגב הנעלב. וכמובן, האשם על היעדרות הדו קיום ואוסלו מההלוויה גם הוא על החשבון. עודה "סייע במלוא כוחו למאמץ הטשטוש והמזעור בהלוויה… של סיפור השלום והדו־קיום". לא נתניהו שהשפיל את אבו מאזן ולא ריבלין, לא שרת הטקסים ולא יו"ר הכנסת אדלשטיין. איימן עודה הוא זה שמזער את השלום. ההמשך מתבקש: עודה, על פי משגב, "יישר קו עם אויבי השלום והפשרה" הימין והחמאס.

מנהיג מת כמו המחנה

השלום והדו קיום נעדרו מהלווייתו של פרס משום שהם נעדרים, כמובן, מכל מרחב אחר. מן הסתם היו אלו שחפצו להשתמש בטקס הזה, כמו ישראל, כדי לשווק את מפלגתם ואת המחנה. אותו מחנה שכמו יום האדמה עמד גם מאחורי אירועי אוקטובר 2000 (אחרי אוסלו), היה שותף במעשה ובדיבור ליציאה החד צדדית מעזה, ומיד אחר כך להפיכת חיי תושביה לגיהינום, ישב בממשלות נתניהו (ברק, לבני, פרץ ועוד רגע הרצוג), תומך בחוקים שנועדו לפגוע בנציגות הפוליטית של הפלסטינים אזרחי ישראל ועומד לצד המערכת המשפטית שמגבה את כל הנ"ל. אין ראוי למחנה הזה ממנהיג מת כמו פרס, שיחליף מנהיג מת כמו רבין. החלטתו של עודה הרסה את ההצגה.

פרס עצמו, בגרסת השלום הנוצץ, כיהן כשר בממשלה במהלך אירועי אוקטובר 2000, וכמעט שבע שנים אחרי במהלך מבצע גשמי קיץ, הראשון מבין מבצעי ישראל בעזה מאז יצאה את הרצועה – ומי שבישר את "חורף חם" ואת עופרת יצוקה שבאו שנתיים אחריו, בעת שפרס כיהן כנשיא ומסבירן של ישראל ומדיניותה.

מבין השיטים עולה אף הטענה הממוחזרת של "אל תהיה צודק, תהיה חכם", אותה מפנה הפטרון התורן כלפי הפלסטיני. גם אם לא מגיע לפרס כבוד, תחשוב על איך זה ייתפס (את הטענה הזו הטיח בעודה ערד ניר, רגע לפני שרוני דניאל, כמו אורי משגב, הטיף לו כי "מנהיגות נבחנת ביחס לעתיד, לא ביחס לעבר. החמצתם הזדמנות להיות בני אדם"). לקלישאה יש לגמול בקלישאה, בוודאי למי שמתגורר בבית מזכוכית: אין נכשל יותר ממחנה השלום היהודי בגיבוש בריתות בין מדוכאים וביצירת הד לדעותיו מחוץ לקליקות הנעולות יש יוצא ואין בא בהן הוא מקונן.

יועצי התקשורת מטעם עצמם המדופלמים המשיאים עצות לערבים אזרחי ישראל כיצד לגשת ללב החברה הישראלית, נתפסים כבר למעלה מעשרים שנה כאויבי העניים, המזרחים, החרדים והעולים. אולי דווקא משום שהם ששים מהר מאד להחליף את האפשרות לברית של שיתוף פעולה בהתכנסות מתוך עלבון, תוך כדי שהם מטיפים לימין לעזוב את ההתנחלויות בדיוק למען אותה הברית. או שמא לא? או אולי כל שהם רוצים זה ביסוס שלטון המחנה השבטי, כמעט משפחתי, עליו הם מגנים בתוקף, ולעזאזל הפלסטינים?

> למה אני כותב על אסירים פלסטינים?

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

גילה מנהיגות אמיתית, איימן עודה (יונתן סינדל פלאש90)

לעקור את מורשת פרס

אם עודה היה מתייצב להלוויה הייתה זו לכל היותר עוד יד מושטת ששבה ריקם, אחרי עשרות ומאות שבאו לפניה, כמו נוכחותו של אבו מאזן. היעדרותו, תוך אמירה ברורה לגבי מחויבותו לשיתוף פעולה עם גורמים שפויים בצד היהודי, היא אולי הצעד המנהיגותי החשוב ביותר שנעשה מאז מותו של פרס.

שותפות יהודית פלסטינית במאבק נגד הכיבוש, ובמאבק לשוויון, היא לא דבר קל. חוסר האמון בין מנשל למנושל, בין אויבים עד לא מכבר, מקשה על כל משימה כזו. ובצדק. האם האתגר גדול מדי על החברה הישראלית? אני משוכנע שלא, ולראיה עומדים עוד אלפי ועשרות אלפי צעירים שמבינים מידי יום את העוול אותו יצרו וירצו בשמם, את הצורך האקוטי במאבק בו, את החובה לשתף פעולה גם עם מי שהיה חלק ממנו, ואת החובה לסלק את ההנהגה שמשמרת אותו ומשתיקה אותם. הם התקווה שלנו ושל הנכבשים. העוול הגדול הזה יסתיים מתי שהוא, כמו כל עוול, אך רק שותפות ברת קיימא תסיים אותו בלי מחיר דמים כבד נוסף.

האם היעדרות איימן עודה מהלווייתו של פרס היא עילה להרוס את הברית הזו? להפך, היא תמרור זוהר שנועד לנו, היהודים. מורשתו של פרס – לדבר גבוהה גבוהה אך להעמיד את עצמך בפני מכונת המלחמה הישראלית המחסלת כל איום על הכיבוש, ראויה שתעקר. גם אם מישהו במערכת הארץ, בהנהלת מרצ או בארגוני השלום שכח לרגע מי הכובש ומי הנכבש.

> השד בארון: מה כל כך מפחיד אותנו ביגאל עמיר?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf