newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיפורה של משפחת ג'ודה: "הדבר האחרון ששמעתי היה הצחוק שלהם"

תקיפה של מזל"ט ישראלי סיימה את חייהם של חמישה בני משפחת ג'ודה מעזה. האב עיסאם נותר עם בן נכה, בת שמתמודדת עם טראומה קשה ועם התמונות של אשתו וארבעת ילדיו שמתו

מאת:

כותב אורח: עאוני פרחאת, עזה

עיסאם גו'דה ותמונות בני משפחתו שנהרגו צילום: עאוני פרחאת

עיסאם גו'דה ותמונות בני משפחתו שנהרגו (צילום: עאוני פרחאת)

עיסאם ג'ודה (48) ובני משפחתו, תושבי תל אל זעתר בצפון רצועת עזה, הותקפו בשעות הערב המוקדמות של ה-24 באוגוסט באמצעות טיל ששוגר ממזל"ט. כך הוא מספר לי: "ישבנו בגן הקטן שלנו כפי שעשינו בכל יום, ותפסנו קצת צל תחת העצים כיוון שבבית היה חם מדי לשהות בלי חשמל. נכנסתי פנימה להכין קפה. הדבר האחרון ששמעתי היה צחוקם של בני משפחתי מצידו השני של הקיר, רגע לפני שהטיל פגע והרג אותם. איבדתי את אשתי ואת ילדי, תסנים בן ה-14, רע'ד בת 12, מוחמד בן שמונה ועוסאם בן השש".

בזמן שאנחנו משוחחים מצטרף אלינו קרוב משפחה שמראה לנו חלקים מהטיל שפגע בחצר ואומר: "הם ביקשו להרוג את כולם. מדובר בטיל חכם. את הטילים האלה הם משגרים עם השם שלך עליהם. הם מרבים לדבר על הנשק ההיי-טקי שבו הם משתמשים. הטיל פגע בהם בשעה שישבו יחד בגינה שלהם. זה אמור היה להיות מקום בו אתה חש ביטחון. אנשים נהגו לתפוס מחסה כאן בשכונה כיוון שהיא נודעה כבטוחה יחסית מפני התקפות ופלישות. ההתנגדות לא שיגרה טילים מהאזור הזה".

> לחזור ממחנה "זרעים של שלום" לתוך חורבן ומלחמה

עיסאם מצביע על מקום פגיעת הטיל בחצר הבית צילום: עאוני פרחאת

עיסאם מצביע על מקום פגיעת הטיל בחצר הבית (צילום: עאוני פרחאת)

רסיסי הטיל שהראה לי השכן. צילום: עאוני פרחאת

רסיסי הטיל שהראה לי השכן. (צילום: עאוני פרחאת)

עיסאם ממשיך לספר:

ממש לפני פגיעת הטיל דיברתי איתם דרך החלון שבקיר הבית. ביתי רהף [אחת משני הילדים שנותרו בחיים א.ב.] בדיוק נכנסה פנימה ושניות אחר כך הבית התמלא עשן שחור. הפיצוץ הדף את רהף אל פנים הבית. תפסתי אותה בידי ובדקתי שהיא בסדר. היא רעדה כולה וצעקה לאמא ולאחים. הוריתי לה להישאר בפנים ולא לצאת החוצה. יצאתי לחצר ולא האמנתי. יקירי, ששניות קודם לכן דיברתי איתם, הפכו לגופות חרוכות. היה דם בכל מקום. שניים מילדי מצאתי ערופי ראש.

לא ידעתי מה לעשות, איך להגיב, את מי לתפוס קודם. ת'אאר צרח אז רצתי אליו והרמתי אותו. יכולתי להרגיש שהרגל שלו כבר לא היתה חלק מהגוף שלו ושהזרועות שלו תלויות רפויות. אמרתי לו שהכל בסדר. אל תפחד. הוצאתי אותו מהבית, השכנים החלו להאסף בפתח המומים. אף אחד לא האמין שנותקף בביתנו. גם אמבולנסים החלו להגיע.

רצתי חזרה לחצר הבית ומצאתי את רהף לצד בני המשפחה המתים זועקת. כיסיתי את עיניה בידי, הוצאתי אותה משם לבית השכנים וביקשתי מהם לדאוג לה. כששבתי לבית, גופות בני משפחתי נלקחו כבר לבית החולים. עמדתי מביט בקירות הבית ובאדמה שהיו מכוסים בדם וחלקי גופות.

יצאתי משם לבית החולים, שם מצאתי את בני שוכב על מיטה. התחננתי לרופאים שיעשו כל מה שהם יכולים כדי להציל את חייו. עוסאם שכב על מיטה אחרת. הוא היה ללא רוח חיים ועם חיוך על פניו. הפנים שלו היו חרוכות ומלאות בסימנים שחורים. לעולם לא אשכח את המראה הזה. המשכתי הלאה לחפש את האחרים. היתה שם מיטה אחת מכוסה לגמרי בסדין לבן. הרגשתי דחף מוזר להציץ מבעד לסדין. זו היתה אשתי. ניסיתי לדבר אליה. אמרתי לה 'אפילו את עזבת אותי'…

שאלתי את כולם שם על מצבם של שאר ילדי, אבל אף אחד לא השיב לי. כולם רק ניסו להרגיע אותי.

ת'אאר הוא הניצול היחידי מבין בני המשפחה ששהו בחצר בזמן פגיעת הטיל. הוא נותר עם מספר נכויות קבועות ומאז ההתקפה עבר כבר חמישה ניתוחים בעזה. מצבו עדיין קשה. הוא נמצא עכשיו בגרמניה שם הוא עובר טיפולים נוספים.

ציוץ טויטר מליל ההפצצה. ת'אאר עיסאם ג'ודה בן ה-9. רגלו הימנית וחלק מידו נקטעו, והוא סובל משברים בשתי הזרועות ומפגיעות רסיסים בכל חלקי גופו.

"גם במצב רגיל, כשאחד מילדיך עוזב את הבית לנסיעה כלשהי, אתה דואג לו", אומר לי אביו עיסאם, "כאן מדובר בילד עם פציעות רציניות שיוצא לטיפולים במדינה אחרת. הלוואי והם היו יכולים לקחת את הגוף שלי ולתת אותו לבני. לא הייתי מהסס לרגע. הלוואי ואני הייתי היחיד שסופג את פגיעת הטיל וכל השאר היו נשארים בחיים.

"אני אסיר תודה לעם הגרמני על הסיוע הרפואי והטיפול בבני ובילדים פלסטינים נוספים. אבל חשוב שאנשים ידעו שגרמניה היא גם בת ברית של ישראל. הם מעניקים לה סיוע צבאי להרוג את ילדינו, להרוג את המשפחה שלי. להורגי ילדים לא מגיע פרס ועל המנהיגים בישראל להישפט על מעשים אלו".

> "כולם היו מתים". החורבן של משפחת אבו ג'ראד מעזה

"הוא נראה כמו בני מוחמד". אברהים בנם של השכנים בזרועות עיסאם. צילום: עאוני פרחאת

"הוא נראה כמו בני מוחמד". אברהים בנם של השכנים בזרועות עיסאם. צילום: עאוני פרחאת

איברהים, בנו של השכן ניגש פתאום לעיסאם המתייפח ומתיישב עליו: "הוא נראה בדיוק כמו הבן שלי מוחמד. הם היו חברים. הם נהגו לשחק כאן בחצר יחד".

העולם צריך לשמוע את סיפורו של בני. אנחנו עם תחת דיכוי, וחוסר הצדק, העריצות והרצח נמשכים. הכיבוש הישראלי נמשך, הרג ילדינו נמשך, המצור עלינו נמשך וכליאתם של הפלסטינים בעזה נמשכת גם היא. העולם חייב לתבוע צדק וחירות גם עבורנו ולהיאבק על השמירה על חיינו וכבודנו.

אנחנו מבקשים מכל בן אנוש לעמוד לצד העם הפלסטיני ולתמוך בנו עד שנשיג גם אנחנו את זכויות האדם המגיעות לנו. הקהילה הבינלאומית מגנה קבוצות טרור במדינות מסוימות, אך אינה מתנגדת לכיבוש הישראלי ולדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני. מספיק עם זה! די לשפיכות הדמים, די להרג, די לחוסר הצדק ולהתנחלויות!

> תושבים מעוטף עזה הפגינו בבית ראש הממשלה נגד המלחמה והמצור

שני הילדים שניצלו רהף ות'אאר צילום: עאוני פרחאת

שני הילדים שניצלו רהף ות'אאר (צילום: עאוני פרחאת)

עיסאם מוסיף: "רהף לא משלימה גם עכשיו עם מה שקרה. היא ממשיכה לשאול על אימה והאחים והאחיות שלה. ת'אאר סובל מסיוטי לילה. בזמן ששהה בבית החולים הוא עצם את עיניו רק לשניות מעטות ואז פקח אותן שוב כשהוא זועק את שמו של מוחמד, אחיו שמת. ת'אאר יודע שהם פגעו בבית שלנו עם טיל, אבל הוא מנסה לשכנע את עצמו שהטיל פגע רק בו ושכל שאר בני המשפחה בסדר. הוא לא מאפשר לעצמו להאמין במשהו אחר".

רע'ד בת ה-12 היתה אחת מבנות משפחת ג'ודה שנהרגו בהתקפה. פגשתי את חברתה הקרובה, ראוואן סבאח, ביום השני לשנת הלימודים. שנת הלימודים אמורה היתה להתחיל ב-24 באוגוסט אך נדחתה בשל ההפצצות ובמקום זאת אותו יום היה היום בו הותקף ביתה של רע'ד.

> תמונות: אחרי קיץ של מלחמה ואובדן ילדי עזה חוזרים לבית הספר

ראוואן ליד שולחן ביה"ס . המקום של רע'ד נותר ריק צילום עאוני פרחאת

ראוואן ליד שולחן ביה"ס . המקום של רע'ד נותר ריק. (צילום: עאוני פרחאת)

ראוואן סיפרה לי: "אלה היו ימים קשים ושתינו פחדנו. רע'ד היתה חברתי מאז ימי הגן, היינו עושות הכל יחד. היינו הולכות וחוזרות יחד מבית הספר בכל יום. היום הלכתי לבית הספר לבדי. רע'ד נתנה לי פעם את הצמיד הזה וביקשה ממני לענוד אותו אם אי פעם ניפרד. אני לא אשכח אותה אף פעם.

ראוואן עונדת את הצמיד שנתנה לה רע'ד. צילום: עאוני פרחאת

ראוואן עונדת את הצמיד שנתנה לה רע'ד. (צילום: עאוני פרחאת)

"בכל פעם שאני מביטה בצמיד הזה אני נזכרת כמה טובה היא היתה וחכמה. היינו מכינות שיעורי בית יחד בבית שלה. לא היינו רק חברות, היינו כמו אחיות. אפילו ההורים שלנו נהיו חברים בגללנו".

ראוואן מספרת שהלכה עם אימה לבית הקברות כדי לבקר את קבריהם של רע'ד ובני משפחתה: "דיברתי אל הקבר שלה כאילו היא היתה חיה. סיפרתי לה על היום הראשון בבית הספר ואיך המקום שלה היה ריק, אבל שלעולם לא אשכח אותה. היא רצתה להיות מורה, אבל עכשיו היא מתה". ראוואן בוכה עכשיו. "לפני המלחמה תיכננו יחד טיול לחוף הים, אבל אז באה המלחמה ולקחה אותה".

פורסם לראשונה באנגלית בבלוג של עאוני פרחאת, Awni Farhat.

עאווני פרחאת הוא בלוגר תושב בית להיא שברצועת עזה.

תרגום מאנגלית: אבי בלכרמן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf