newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המדינה מקדמת העסקת נפגעי נפש, אבל הם נשארים עניים

לעמוד בסטיגמות ובלחצים. לחפות על היעדר השכלה וניסיון. נפגעי נפש שמבקשים להשתלב בשוק העבודה נתקלים בקשיים. המדינה מקדמת את העסקתם, אבל האם הדרך היא סבסוד חלקי, משרות צווארון כחול בלבד וציפיה שהמתמודדים יתאימו את עצמם לתנאי השוק?

מאת:

כותבת אורחת: מיכל בסן

יש סיבה לכך שאני לא הולכת להרצאות קריירה וייעוץ תעסוקתי יותר. אני יודעת שזה גורם לי להרגיש רע ממש, שזה אשמתי שאין לי עבודה כי אני עושה משהו לא נכון, ושזה שאין לי עבודה זה הדבר הכי גרוע בעולם ולא מוסרי. (ה. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

לאחרונה התגלגל לידי המדריך המלא למעסיק לשילוב אנשים עם מוגבלויות במקום העבודה". מטרתו של המדריך, שנכתב על ידי משרד הכלכלה ככלי למעסיקים בעקבות צו ההרחבה להעסקת אנשים עם מוגבלויות, היא לקדם העסקת אנשים עם מוגבלויות.

במדריך מושם הדגש על צד המעסיק: מה התועלת בהעסקת אנשים עם מוגבלויות? למה זה כדאי? מהן ההטבות המגיעות למעסיק השוכר אדם עם מוגבלויות? מה אפשר לעשות כדי להקל על שילובו של אדם כזה בעסק? איך לאתר, לגייס, לראיין, ולבסוף, אם עולה הצורך, גם איך לפטר עובד בעל מוגבלות.

עד כאן טוב ויפה. הממשלה נרתמת לשילוב אנשים עם מוגבלויות, המעסיקים, יש לקוות, יביטו במשוואה מצד הפלוס של חשבון הבנק ויתגייסו גם הם. ומה עם בעלי המוגבלויות…?

90 אחוזי אבטלה

אני מאד רוצה ללמוד משהו, וכל טיפת לחץ וקצת יותר מדי מטלות מכניסים אותי להתקפי חרדה ולהתפרצויות. זה מאד מתסכל אותי כי אני רוצה להתקדם ואני לא מוצאת את עצמי בגלל זה בחיים. על המון דברים שאני מתעניינת בהם אומרים לי, 'זה יהיה לך יותר מידי' או 'זה מאד מלחיץ'. ואני ככה ממשיכה להרגיש מאד תקועה, ושעולם הלימודים והתעסוקה הם לא בשביל מישהי כמוני פגועת נפש. (ש. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

מהצד של בעלי המוגבלויות נראים הדברים קצת פחות יפים. מציאת עבודה היא עיסוק קשה גם לאדם נורמטיבי, וכשמדובר במתמודדי נפש, הקושי גדול שבעתיים. על כל משרה בשוק החופשי, מתמודד נפגע נפש עם מתחרים רבים, מרביתם צעירים יותר, בעלי ניסיון תעסוקתי מרשים יותר וכמעט כולם ערוכים טוב ממנו, נפשית ופיננסית, להתמודדות בשוק העבודה התחרותי.

> למה לא שמעתם על מאבק נכי הנפש לשוויון ושכר מינימום

איך מפעל המדווח על מאה אחוזי רווח משלם לעובדיו נפגעי הנפש שקלים בודדים בלבד? (צילום אילוסטרציה)

מפעל מוגן (צילום אילוסטרציה)

הסיבות לכך רבות ומגוונות.

היעדר תעודת בגרות (ממוצע של 11.5% בקרב אוכלוסיית נפגעי הנפש במחקר שנערך בשנת 2005) – נקודת הסינון הראשונה של מרבית המעסיקים – פוגעת בסיכויי הקבלה של לא מעט נפגעי נפש. בנקודת הסינון השנייה, רקע צבאי או שירות לאומי, מרבים להיתקל נפגעי נפש הסוחבים על גבם פגיעה נפשית מגיל צעיר.

חוסר הניסיון התעסוקתי – המתחיל בהיעדר בגרויות ו/או שירות צבאי – הולך ומחמיר ככל שעוברות השנים, ומעסיקים, המוטרדים מן ההיסטוריה התעסוקתית של העובד או העובדת שלפניהם, לרוב יעדיפו להעסיק נשים וגברים בעלי רקורד מרשים יותר.

הוזמנת לראיון? ראיונות עבודה – עניין לא קל גם לחזקים מאתנו – מהווים מקור ללחץ וחרדה לאוכלוסיית נפגעי הנפש הרגישה ממילא. לכך נוספים חוסר הוודאות שבהמתנה לתשובה, לעיתים משך שבועות ארוכים, כאב הדחייה ממעסיקים והמערבולת הרגשית הכרוכה בהתמודדות עם כל התהליכים הללו.

הגעה לראיונות עבודה משמעה הוצאה כספית. בעבור נפגעי נפש החיים על קצבת נכות של 2,345 שקלים בחודש, גם נסיעות תכופות בתחבורה ציבורית הן הוצאה כואבת.

התקבלת לעבודה? נפגעי נפש הנם רגישים יותר ללחץ. שיפוטיות יתר מצד המעסיק, צעקות, הלנת שכר ותנאי העסקה גרועים משפיעים בצורה חריפה יותר על אנשים בעלי פגיעה נפשית. לכך נוספת סטיגמה מופנמת. נפגעת הנפש כה חשופה לסטיגמה שבה מחזיקה הסביבה ביחס אליה שהיא קורסת תחת הלחץ והאשמה ואיננה מסוגלת להמשיך לתפקד.

בהיעדר השכלה ותעסוקה, ובהיעדר ניסיון אמיתי לאפשר לנפגעי נפש להתגבר על הפערים שנוצרו בינם לבין בני גילם לאורך השנים, עומד שיעור האבטלה בקרב נפגעי הנפש על בין 80 ל-90 אחוז במדינות מערביות.

> משרד הבריאות מתעלם מהתנאים של מתמודדי הנפש בשם חמלה מדומיינת

אין חשוב מהנגשה לכסאות גלגלים, או כתב ברייל לעיוורים. אבל איך מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך במשך שנים?. עמדה מונגשת בבנק. אילוסטרציה. (צילום: יאיר ליברמן CC BY-SA 4.0)

אין חשוב מהנגשה לכסאות גלגלים, או כתב ברייל לעיוורים. אבל איך מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך במשך שנים?. עמדה מונגשת בבנק. אילוסטרציה. (צילום: יאיר ליברמן CC BY-SA 4.0)

אם זה המצב, נשאלת השאלה מדוע שלא לנסות להתקבל לעבודה תוך חשיפת האמת במלואה: אני נפגעת נפש, פגיעה יותר ללחצים וחסרה ניסיון תעסוקתי. במילים אחרות: קיים סיכוי שאתגלה כעובדת מבריקה או מוצלחת בצורה יוצאת דופן, אבל מבחינה אובייקטיבית הסיכויים לכך קלושים. לעומת זאת רבים הסיכויים שאתגלה כעובדת גרועה, חסרת אחריות, מרושלת ובלתי-יציבה. על מי תהמרו אתם, כמעסיקים פוטנציאליים?

באופן מפתיע, זהו בדיוק הפתרון שמציעה הממשלה.

מי צריך להתגמש?

צעקתי על אמא שלי שאני לא הולכת לעבוד כי אני רוצה להתאבד והיא אמרה לי שזה לא תירוץ. ועל אחותי הקטנה שאמרה לי שאני בושה ושאני צריכה עבודה ולצאת מהבית כי אני מבוגרת מכדי להישאר צעקתי שאם היא לא שמה לב, יש לי דיכאון ואני לא זזה לשום מקום עד שלא אשיג טיפול והיא אמרה שאני ממציאה דברים. (א. מתוך קבוצת הפייסבוק "גם אני תומך בזכויות פגועי נפש").

אז מהם הפתרונות שמציע צו ההרחבה לנפגעי נפש בבואם לנסות להתקבל לעבודה, על פי אותו מדריך איתו פתחנו?

משרד הכלכלה יסבסד באופן חלקי את הנגשתם של בתי עסק לעובדות עם מוגבלות – ואין חשוב מזה כשמדובר בבניית רמפה לעובד בכיסא גלגלים או שילוט בברייל לעובדת עיוורת, אך כיצד מנגישים מעסיק מלחיץ, שעות עבודה בלתי-אפשריות או היעדר ניסיון שנערם על גבך עוד מהפטור מגיוס? שאלה טובה.

למעסיק מומלץ להתגמש בשעות ההגעה והעזיבה מן העבודה, מתוך ידיעה כי נפגעי נפש סובלים מהפרעות בשינה, והתחשבות בהם תגדיל את יעילותם כעובדים. – התחלה מצוינת. אך מה לגבי התגמשות במספר שעות העבודה, מתוך הבנה שעבור נפגעי נפש יום עבודה בן שמונה שעות, שלא לדבר על עשר ושתיים-עשרה שעות עשוי להיות בלתי-אפשרי? מה לגבי מתן אפשרות לעבודה מהבית, או יצירת סביבת עבודה מכילה יותר ומלחיצה פחות? לכל אלו לא תמצאו אזכור לא בצו ההרחבה ולא במדריך למעסיק.

למעסיק הפוטנציאלי ממליצים מחברי המדריך להביא בחשבון כי עובד בעל מגבלה נפשית עשוי להיות עם כישורים גבוהים מידי למשרה (overqualified), או לפרקים נטול כישורי עבודה מסוימים, ולנסות לראות אילו דרישות אכן נחוצות לו כמעסיק, ואילו דרישות מהוות תוספת שאיננה בהכרח נחוצה לצורך ביצוע התפקיד.

במקרה הזה, טועה המשרד כשהוא מניח כי חוסר בהזדמנויות פירושו חוסר בכישורים. במקום לחייב מעסיקים לאייש מספר מוגבל של משרות צווארון לבן בנפגעי נפש בלבד (תוך נשיאה בעלויות ההכשרה או החפיפה של עובד חסר השכלה רלוונטית), מעדיף משרד הכלכלה להשאיר את הבחירה באופי וסוג המשרות לשיקולם של המעסיקים. באופן זה, ממשיך משרד הכלכלה להבטיח את דחיקתם של נפגעי הנפש לשולי שוק העבודה, לאותו מבחר מוגבל של משרות פתיחה משמימות ולא מתגמלות כלכלית.

כך, בעוד שמשרד הכלכלה מציע דרכים בהן תוכל נפגעת נפש להתגמש כמיטב יכולתה לתוך תנאי שוק העבודה, הוא איננו מציע שום אמצעי מהפכני שיסייע בהתאמת אופי ותנאי העבודה לנפגעות נפש. והס מלדבר בכלל על אופי הכלכלה ושוק העבודה ליכולות ולכישורים העומדים לרשות נפגעי נפש, מתוך הבנה ש"ממוצע" (בכישורים, ביכולות ובאמצעים) הוא סוג של מיתוס.

במקום כל האופציות האלה, בוחרים משרדי הממשלה השונים להמשיך לתקצב יוזמות שתפקידן לשלב נפגעי נפש בסוגי תעסוקה שלא מקנים להם כושר התפרנסות של ממש.

מיכל בסן, מתמודדת.

> מחאת המנופאים: רוצים גם להתפרנס וגם לחזור הביתה בשלום

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf