newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יומולדת עגום: שלוש שנים למחאה החברתית

בין המקלטים לדיבורים על פלישה קרקעית לעזה, קיץ 2011 נראה קצת כמו זיכרון מביך. אבל בשיח האזרחי שצמח בו טמון הפוטנציאל העיקרי לשינוי בחברה הישראלית, ואפילו לשלום

מאת:

השבוע מולאות שלוש שנים למחאה החברתית, שהיתה לדעתי האירוע הפוליטי הכי חשוב בישראל בעשור האחרון, לטוב ולרע. אין ספק שהמחאה יצרה שיח אזרחי חדש בחברה היהודית בישראל, עד הדרך היא גם הבהירה את המגבלות שלו: ההובלה על ידי המעמד הבינוני-גבוה, ההתמקדות בצרכנות (ממחיר הקוטג' ועד מחיר הדירה) והשטחיות הכללית כשזה הגיע לפוליטיקה אמיתית. ולבסוף – הבדיחה שבהצבעה המונית למועמד שבאישיותו, דעותיו והביוגרפיה שלו מייצג את ההפך המוחלט מהמסרים שנצעקו ברחובות: אליטיסט, עשיר, ידידם של טייקונים, שמאמין בקפיטליזם הטהור ביותר.

יש הרבה מה לומר על המחאה במבט לאחור: איך היא סייעה לכמה מההתפתחויות הכי מעניינות שיש היום בארץ, מהזרם המזרחי-חברתי-ספרותי החדש שמאתגר גם את הימין וגם את השמאל, דרך ארגוני החברה האזרחית שקמו בעקבותיה, אלו שתורמים לשקיפות, לבקרת השלטון ולהעצמה של אזרחים בכל רחבי הארץ, ועד לכל מיני הצלחות נקודתיות, כמו העובדה שוועדת גרמן בסוף הכריעה נגד השר"פ, למרות שכולם העריכו שהיא תעשה את ההפך.

פוליטיקאים ובעלי הון חוששים הרבה יותר מהאזרחים בשנים האחרונות, וגם אם לפעמים התוצאה היא שהם מתוחכמים ביותר בשיטות שלהם, או שהם מצליחים להסית את האש לכיוונים אחרים (חרדים, ועדי עובדים, ערבים), זה עדיף על מה שהיה פה לפני חמש שנים, כשמפלגות של אלמונים-ממונים כמו קדימה נמנמו בכנסת בין החלטה נוראה אחת לשנייה. היום אפילו את הפרה הקדושה של תקציב הביטחון מתחילים לפרק.

אבל קצת קשה לפתח את המחשבות האלו, כשעל סדר היום השתלט השיח הישן במלוא עוצמתו: מלחמה, כיבוש, כהניזם, יחסי יהודים-ערבים, יחסי מתנחלים-תל אביבים, כשמעל הראש מתפוצצים טילים ובפיד הפייסבוק יש תמונות של גופות המובלות מההריסות, ושהפוליטיקה היא כבר לא תביעות של ימין, מרכז ושמאל מהמדינה, אלא מה שנראה כמו הידרדרות הדרגתית למאבק בין אזרחים לאזרחיםערבים ויהודים, ימין ושמאל. הצהרות על המעגליות של ההיסטוריה וזה ש"שום דבר לא משתנה באמת" נראות הרבה יותר קוסמות. קיץ 2011 מרגיש קצת כמו זיכרון מביך – היה כיף במסיבה, אבל נראה שלקחנו אותה קצת יותר מדי ברצינות.

> בגבעת עמל יצחק תשובה עושה את העבודה המלוכלכת של עיריית תל אביב

הפגנת שנה למחאה חברתית, יולי 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנת שנה למחאה חברתית, יולי 2012 (צילום: אקטיבסטילס)

פופוליזם לרע וטוב

המחאה לא היתה רק אירוע ישראל מקומי. זה לא סוד שבחלקים גדולים של העולם יש תחושה של רעידת אדמה פוליטית בשנים האחרונות, ושל התפרקות הפוליטיקה הישנה. אני שייך למי שמאמינים שזו במידה רבה תוצאה של ההתפתחויות הטכנולוגיות של שני העשורים האחרונים, ובמיוחד של המדיה החברתית, שחיסלה המון מהתפקידים והמוסדות שהכתיבו את ופיקחו על סדר היום הציבורי. ברור שההתארגנויות האזרחיות של השנים האחרונות לא היו אפשריות בלי פייסבוק או טוויטר או וואטסאפ או רשימות אימייל, שמצליחות להביא קולות שוליים או "לא נאותים" למרכז הבמה במהירות שיא, ושבאמצעותם פוליטיקאים מתקשרים (וגם חוטפים על הראש) בלי מתווכים.

בפוליטיקה האמריקאית קוראים לחדירה של שיח המוני כזה לפוליטיקה "פופוליזם", וזה נחשב במאה העשרים לזרם מגונה במיוחד (במאה ה-19 דווקא היו לו הצלחות). אני סבור שדמוקרטיה אמיתית היא תמיד פופוליסטית, ושמי שמזהירים מפני פופוליזם הם בדרך כלל מי שרוצים לשמר את העוצמה בידי קבוצה קטנה (ולא תמיד נבחרת).

באשר למדיה החדשה, הכח שלה לאחד אנשים (פתאום מישהו במטולה, מישהי בטמרה ומישהו במצפה רמון יכולים להיות שותפים למטרה פוליטית אחת) הוא גם הכח שלה לפרק חברות שלמות, מפני שמי שהכתיבו את סדר היום "הלאומי" – העיתון שכולם קראו, מהדורת החדשות שכולם צפו בה – כבר לא כל כך נקראים או נצפים. ואז כל קבוצה מנהלת סדר יום נפרד ואחר כך גם תופסת את עצמה כקולקטיב נפרד ואת מי שמולה כאויב.

במצב הזה יש שני תרחישים אפשריים: יכולה להתפתח מלחמת הכל בכל, פוליטיקת זהויות אולטימטיבית שבה הסולידריות הלאומית תתחלף בסולידריות של קהילה, והקהילות ילחמו זו בזו על משאבים, וייפרעו זו מזו כשהן תופסות את השלטון. יש מי שאומרים שזה מה שקורה בעולם הערבי: המדינות היו מאוד חלשות ממילא, אז כשקבוצה כמו האחים המוסלמים או הגנרלים תופסת את השלטון, היא חסרת מעצורים בנוגע ליחסה למתנגדים הפוליטיים. זה גם מה שקרה בעירק. אפילו בוושינגטון מדברים על השיתוק הפוליטי וחוסר העניין של המחנות לשתף פעולה זה עם זה, למרות ששם עדיין לא יורים אחד בשני.

התרחיש האופטימי יותר הוא שהקהילות הנפרדות לומדות לבנות חברה רב תרבותית, שמתוך הטינה ההדדית נולדים איזונים והסכמה על חוקי המשחק, שבגללה קמה דמוקרטיה אמיתית, ולא רק דמוקרטיה אליטיסטית שיודעת "מה טוב לעם". יכול להיות שהפוליטיקה האירופאית, שהפכה מאוד מנותקת מהציבור שבחר בה, במיוחד חלקה שבמשרדי האיחוד בבריסל, מסוגלת לעבור רפומה שכזו. יכול להיות שמתוך המאבקים בעולם הערבי יהיו מדינות שיהפכו דווקא דמוקרטיות ומתפקדות יותר. לא עירק וסוריה, אבל אולי תוניסיה ואפילו מצרים.

אני חושב שהתרחיש האופטימי רלבנטי יותר לישראלים ולפלסטינים, גם בינם לבין עצמם וגם אחד מול השני. יש לכך כמה סיבות: דבר ראשון, חיות פה שתי חברות, יהודית וערבית, שיש להן סולידריות פנימית גבוהה מלכתחילה, והסיכוי שהן יתפרקו לרסיסים הוא נמוך (יחסית). שנית, מפני שהקבוצות השונות תלויות אחת בשנייה יותר ממה שהן רוצות להודות. וזה נכון גם במישור הלאומי: שתי החברות מעורבבות אחת בשנייה לחלוטין, ויש להן אינטרס מהותי בפשרה. הפלסטינים, מפני שהם מתמודדים עם חברה יהודית עשירה וחזקה מאוד; והיהודים, מפני שהם נטועים בתוך מרחב של מאות מיליוני מוסלמים, וככה זה יהיה בעתיד שאנחנו מסוגלים לדמיין, ככה שניצחון מוחלט לא יהיה פה אף פעם.

> בואו נדבר רגע על עזה ועל שדרות, וגם על כלכלה

הפגנת החצי מיליון, ספטמבר 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

הפגנת החצי מיליון, ספטמבר 2011 (צילום: אקטיבסטילס)

המחאה עוד חיה

וכאן אנחנו חוזרים למחאה. השיח האזרחי בעקבות המחאה החברתית, שדיבר על שקיפות, אחריות הדדית ואינטרסים משותפים, הוא בעיני התקווה הגדולה ביותר לתרחיש האופטימי.

הנסיונות לכפות הסדרים מדיניים מלמעלה כשלו, בין השאר כי אנשים, יהודים ופלסטינים, הרגישו שהם אינם משרתים אותם אלא רק אליטה קטנה. היהודים סבלו מהידרדרות בטחונית אחרי אוסלו והפלסטינים נכלאו בערים שלהם, ללא חופש תנועה וללא עבודה. נעשה רע יותר לכולם.

אבל אם תתקיים פה דמוקרטיה מהותית יותר, אם אנשים ירגישו שהמדינה והפוליטיקה מייצגות אותם ועוסקות בהם, אני חושב שיגיע הרגע שבו הרוב בשתי החברות יתפוס איזשהו הסדר – שתי מדינות, מדינה אחת, קונפדרציה – כאינטרס שלו. ברגע כזה, גם יש סיכוי שההסדר הזה לא יהיה פיתרון אליטיסטי שעטוף בססמאות על על שלום, ציונות ודמוגרפיה, אלא משהו שקשור לחיים האמיתיים של מרבית האזרחים.

אם למדנו משהו בשלוש שנים האחרונות האלו, זה שאין מחאה חברתית שהיא נפרדת מהסכסוך, ושכל יוזמה צריכה גם לשאול את עצמה מה קורה ביום שבו נופלים הטילים או מתחילות המכות, כי האינסטינקט יהיה לחזור מיד לאזורי הנוחות הישנים, "גזענים" נגד "בוגדים" וכו'.

לכן גם כל כך הרבה ארגונים חברתיים והרבה פעילים נתקפים היום שיתוק – התחושה היא שכל דבר שנאמר יהיה טעות. אבל השתיקה עצמה היא הטעות, ואילו לדבר על המלחמה בכלים חברתיים או בשיח מזרחי, זו המשימה האמיתית. מכאן יכולה גם לצאת הבשורה. ברגע הנוכחי יש משהו מבהיל מאוד, אבל ייתכן שיש בו גם הבטחה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf