newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המחנה הציוני" מציג: כך נעביר קולות של שמאלנים לימין

רוב האנשים שמגדירים את עצמם כשמאלנים הולכים להצביע למפלגה שבורחת מהמותג ומעולם הערכים של השמאל, שחולמת לעשות עסקים עם ליברמן, וששוב תשאיר את השמאלנים והערבים מחוץ לגדר

מאת:

בין 15 לעשרים אחוז מאזרחי ישראל היהודים מגדירים את עצמם כשמאלנים. בניגוד לתדמית הרווחת לפיה מדובר בציבור הולך ונעלם, הנתון הזה עקבי למדי מאז האינתיפאדה השנייה. הוא לא השתנה גם בחמש השנים האחרונות, בהן ההתקפה על השמאל היא כרטיס הביקור של דור חדש של פוליטיקאים ועיתונאים. את הנתון הזה (18-20 אחוז) ראיתי בסקרים פנימיים של אחת המפלגות לפני הבחירות הקודמות; בסקר של "הגל החדש" עבור מגזין 972+ לפני שבועיים המספר עמד על 17 אחוז.

למרבה האבסורד, רוב השמאלנים האלו הולכים כנראה להצביע למפלגת "המחנה הציוני" בראשות בוז'י הרצוג וציפי לבני, למרות שהמפלגה הזו עושה הכל כדי להרחיק את עצמה מהשמאל, ובסופו של דבר גם עלולה להעמיק את הבידוד של השמאל ולחזק דווקא את הימין. על התופעה הזו והאשליות שמפרנסות אותה אני רוצה לדבר בפוסט הנוכחי.

> המחנה האינפנטילי: מה עומד מאחורי אובססיית התחפושות בבית היהודי?

יצחק הרצוג וציפי לבני (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

לבני והרצוג. שואבים את קולות השמאל, מתרחקים מהשמאלנות (אורן זיו/ אקטיבסטילס)

השריון של ציפי לבני גרם למפלגת העבודה להתרומם בסקרים – היא מקבלת עכשיו כ-24 מנדטים במקום 14-15 לפני האיחוד – אבל עוד לא ברור אם המצביעים האלו מגיעים באמת מהמרכז או מהימין. מרצ, שהיתה בתנופה בשנה החולפת (ואפילו הגיעה ל-12 מנדטים), יורדת כעת לסביבות ה-5-7 מנדטים. גם תנועת המצביעים לחד"ש נעצרה, למרות ששם אפשר להאשים במצב את האי-בהירות בנוגע לריצה המשותפת עם המפלגות הערביות האחרות.

למעשה, מפלגת העבודה ומרצ מוציאות בחלק מהסקרים הנוכחיים תוצאה דומה לזו של העבודה, מרצ, התנועה וקדימה בבחירות הנוכחיות (29 מנדטים), כך שלחשד לפיו לבני והרצוג מביאים את הקולות שלהם דווקא מהשמאל יש בהחלט על מה להתבסס. יצא לי לפגוש בימים האחרונים כמה מצביעי מרצ ואפילו חד"ש שאמרו שהם מתכוונים להצביע עבודה, על מנת לנצח את ביבי. זו חלק מהתפיסה המוטעית שרווחת בציבור, לפיה ראש המפלגה הגדולה הוא זה שמקבל את ההזדמנות הראשונה להקים את הממשלה החדשה. יש אפילו אנשים שחושבים שנתניהו "רימה" באיזשהו אופן כשהוא הקים את הממשלה ב-2009, למרות שהליכוד בראשותו קיבל מנדט פחות מקדימה של לבני.

האמת שונה לחלוטין. על פי שיטת הבחירות הישראלית, ההזדמנות להרכיב ממשלה מוענקת לחבר הכנסת בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח במשימה, ללא קשר לגודל הסיעה. ב-2009 זה היה נתניהו, שהוביל גוש ימין-חרדים של 65 חברי כנסת (אותו גוש מנה בבחירות האחרונות 61 ח"כים). ללבני לא היה סיכוי להקים ממשלה, ולכן המשימה לא הוטלה עליה. זו הסיבה שהצבעה למפלגות הערביות או לחד"ש אינה מקטינה או מעלה את סיכוייו של הרצוג להקים ממשלה, מפני שהמפלגות האלו ימליצו בכל מקרה עליו לנשיא (כלומר, מספר חברי הכנסת שיעמדו מאחוריו יישאר זהה, ללא קשר להתפצלות המנדטים בין הסיעות).

אלא שלתנועת המצביעים ימינה – ממרצ וחד"ש, לכיוון מפלגת העבודה – יש תוצאות הרסניות אחרות, שאותן אנשים לא כל כך לוקחים בחשבון. דבר ראשון, היא מאפשרת למפלגת העבודה להתעלם מהשמאל ומהפלסטינים. כמו יאיר לפיד, שהכריז שהוא לא הולך לשבת "עם הזועביז", גם לבני והרצוג לא פוסלים אף מפלגה "מליברמן ועד מרצ". כלומר, את הערבים הם פוסלים, מראש.

אם מרצ תמשיך להחלש, גם היא תהיה מחוץ לממשלת הרצוג-לבני – ככל הנראה כדי לרצות את ליברמן, שעשוי לסיים את הבחירות בתור לשון המאזניים הפוליטיים (בהנחה שהוא יוכל להתאושש מפרשת השחיתות במפלגתו). על התקוות שלבני והרצוג תולים בליברמן היה אפשר ללמוד מהשתיקה הרועמת שלהם לנוכח פרשת השחיתות שבה מעורבים מקורבו משה ליאון, פאניה קירשנבאום והשר לשעבר סטס מיסז'ניקוב. כל מצביע מרצ ששוקל לעבור לעבודה הוא קול למען ליברמן ונגד השמאל. אם ליברמן יהיה חזק מאוד, הוא אפילו יוכל לחלץ רוטציה מהרצוג בראשות הממשלה, אם כי כרגע תרחיש כזה נראה פחות סביר.

קולות שעוברים מהשמאל למרכז עלולים להביא גם למפח נפש מסוג אחר. למשל במקרה של הקמת ממשלה נוספת בראשות נתניהו (שעדיין נותר האופציה הסבירה). כמו תמיד, ביבי יבקש לרפד את הממשלה בכמה עלי תאנה מהשמאל-מרכז. כך צורפה מפלגת העבודה בראשות ברק לממשלת נתניהו הקודמת, וכך רצה לבני לזרועות נתניהו מיד אחרי הבחירות האחרונות (התנועה היתה המפלגה הראשונה לסגור הסכם קואליציוני עם ביבי). מצביעי "רק לא ביבי" שנותנים את הקול לכחלון או לבוז'י-לבני עוד עלולים לגלות שהם הפכו למרכיב הכי חשוב בקואליציית ביבי הרביעית. כמובן, קיימת גם האפשרות שלבני בראשות כמה מחברי "המחנה הציוני" תתפלג ותחבור לנתניהו, "בשם השלום", או "בשם שלטון החוק", או כל תירוץ אחר. גם זה כבר קרה בעבר.

שלא לדבר על הפוליטיקאים שנכנסים לכנסת בזכות קולות השמאל שהולכים ימינה. מצביעי השמאל שעברו ללבני ב-2009 תמכו בפועל במאיר "מאגר ביומטרי" שטרית, בעתניאל שנלר (שתמך ויזם חלק מחוקי הימין נגד השמאל והפלסטינים), ברונית תירוש (שתמכה ב"אם תרצו"), ובצחי הנגבי ואבי דיכטר, שמיהרו חזרה לליכוד בתום הקדנציה.

אז נכון, העבודה (סליחה, "המחנה הציוני") היא לא אותו חתול בשק שקדימה היתה, אבל גם בה לא חסרים ימנים שהבינו שקל יותר להגיע לכנסת באיגוף שמאלי. קחו למשל את הבטחוניסט אחריו לבני והרצוג מחזרים במרץ: עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר וכיום חבר המועצה הציבורית של עמותת המתנחלים אלעד. או ח"כ נחמן שי, שרתם את כישורי ההסברה שלו למען נתניהו, לפחות בכל מה שקשור לעניין הפלסטיני. ואני כבר לא מדבר על תאונות עבר כמו עינת וילף, חברת הוועד של NGO Monitor, עוד ארגון ימין שעוסק ברדיפת שמאלנים.

יש איזשהו אבסורד בכך שרק מיעוט קטן ממי שמגדירים את עצמם כ"שמאל" הולכים להצביע לתנועות שמוכנות לקרוא לעצמן שמאל, ואילו הרוב יילכו למפלגה שעושה כל מאמץ להתרחק מהשמאל ומעולם הערכים שלו, ואפילו מחליפה את השם שלה בשביל זה. מספיק להסתכל על הקמפיין של העבודה ולהבין שהחשש הכי גדול שלהם הוא שמישהו יראה בהם בטעות שמאלנים. אחרי שגמרו לטפל בשם של המפלגה, העלימו שם את הרצוג עצמו. הפנים החדשות של העבודה היא ציפי לבני – האישה שניסתה לגייס לרשימה שלה לפני הבחירות הקודמות את העיתונאי בן דרור ימיני, אולי האיש המשפיע ביותר באווירת הרדיפה של השמאל שהשתלטה על השיח הפוליטי בישראל (על היומרה החלולה של לבני לדבר בעד השלום כתבתי כאן).

אין לי שום בעיה עם ימנים או "אנשי מרכז" ששוקלים להצביע כחלון, לפיד או עבודה. אבל הגיע הזמן שמי שתופסים מעצמם שמאלנים יפסיקו עם המנהג הזה של "הצבעה אסטרטגית" (כלומר, הכרעה במי לתמוך על פי ספקולציות פוליטיות, ולא לפי עולם הערכים של המצביע), ובמקום זה פשוט יצביעו למפלגה שתואמת את הדעות שלהם. אחרת הם עלולים למצוא את עצמם תורמים לתהליכים ההרסניים של בידוד השמאל והערבים, או סתם שולחים לכנסת ימנים או מסייעים להקמתם של ממשלות ימניות. בשורה התחתונה, שמאלני שמצביע לפוליטיקאים ימנים הוא פשוט ימני, בלי קשר לכל החישובים הטקטיים שעוברים לו בראש.

> רשימה משותפת היא המקום לכל המתנגדים לגזענות, יהודים וערבים כאחד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf