newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שלושה חששות מהמלצות ועדת ביטון

המזרחיות היא דו-קיום ותרבות משותפת, לא תודעת קורבנות ושואה. המזרחיות היא תרבות חיה ושוקקת, ולא רק מורשת מפוארת מהעבר. אלה כמה דברים שנראה שהולכים לאיבוד בדו"ח הוועדה

מאת:

כותב אורח: רון כחלילי

הרשו לי להיות ממלכתי לרגע ולהצטרף לברכות על דו"ח ביטון. חלק גדול מההמלצות, כולל ההמלצה לביקור בקברי צדיקים תוך הענקת משמעות לביקור ולקבור, נראות לי ראויות, אם כי אני לא הייתי מסתפק בהקמת מוסדות מזרחים אלטרנטיביים (כמו מוזיאונים ייחודיים ומוזיאון מרכזי). אלה מהר מאוד עלולים להפוך למוסדות נחותים-יחסית (ראו לדוגמא את המכללות, או להבדיל, מעמדו של "המוזיאון ליהדות בבל"). לכן הייתי דורש כי התכנים המזרחים, כמו גם נושאי המחקר, יוטמעו גם במוסדות הקיימים, למרות "החופש האקדמי" ושאר איומי קץ-הדמוקרטיה של מי שאמונים על שמירת מוקדי הכוח הקיימים מפני פלישת הערסים ותרבות הבאבות. ועדיין – המלצות ראויות.

אבל כאן מסתיימות המחמאות ומתחיל החשש ההולך וגדל. בעצם, חששות. שניים בשלב הזה. החשש הראשון הוא השאלה האם באמת ייושמו המלצות ועדת ביטון, או שגם מסקנותיה, כמו מסקנותיהן של ועדות רבות בעבר, יושלכו לפח, או לבויידעם במקרה הזה? אמנם ועדת ביטון מדברת במפורש על התקציבים הנדרשים ליישום המלצותיה (מיליארד ורבע ש"ח על פני חמש שנים) ועל הקמת גוף רגולטורי עם שיניים, אך כולנו יודעים מה קורה אחרי שהיזם גוזר את הקופון הפוליטי השמנמן שלו.

> בנט מלאים ומְשַכְּנֵז את מורשת יהדות ספרד

נפתלי בנט מקבל את דו"ח הוועדה מידי ארז ביטון (פלאש90)

נפתלי בנט מקבל את דו"ח הוועדה מידי ארז ביטון (פלאש90)

החשש השני נובע משכפול גנטיקת הפחד, הנרדפות והקורבנות. על פי הפרסומים השונים (טרם קראתי את הדו"ח המלא), ממליצים חברי הוועדה על סימטריה כמותית. הנראטיב הציוני האשכנזי המרכזי יושב על פרעות, רדיפות, פוגרומים ושואה שמצמיחים את הצידוק להקמתה של ישראל ולתקומתה? אוקיי, גם לנו יש פרעות, רדיפות, פוגרומים ואפילו שואה קטנה, תשאלו את יוסי סוכרי. הסיפור הציוני האשכנזי מתחיל בהרצל? גם לנו יש את רבי יהודה ביבאס ואת רבי יהודה אלקלעי, שדווקא הם, ולא הרצל כפי שהרוב נוטה לחשוב, הגו כנראה את הרעיון הציוני שהתגלגל אל אוזניו של בנימין זאב (אלקלעי היה מיודד עם סבו של הרצל) וכיוצא בזאת.

למה זה מדיר שינה מעיניי (נניח)? כי מזרחיות, לפחות עד לידתה של הציונות או ההכרה הציונית בנחיצותם של המזרחים שיחליפו את כוח העבודה הערבי, היא לא פרעות ופחד ושואה, אלא דווקא דו-קיום ותרבות משותפת. אני לא רוצה לשגות ברומנטיזציה של העבר הלא-חקור מספיק, אבל האופציה המזרחית שונה בתכלית מהנראטיב של "העולם כולו נגדנו", והיא כוללת בתוכה ענקי רוח, מדע ותרבות, שפה יהודית-ערבית משותפת, תזמורות ענק, קולנוע, אופנה, ארכיטקטורה, פוליטיקה וכלכלה. לחזק את הנרדפות הציונית בנרדפות מזרחית ולהפוך אותנו לעם אחד עם היסטוריה אחת, זה לא רק לחזק את הנראטיב האשכנזי ולעוות את ההיסטוריה לצרכים פוליטיים עכשוויים, זה גם לעשות רדוקציה חמורה לסיפור המזרחי ולפוטנציאל הפוליטי הגלום בו.

בעצם, יש לי עוד חשש קטן, נקרא לו חשש שלישי. על פי הפרסומים עולה שרוב חומרי הלימוד החדשים יעסקו בעבר הרחוק, כלומר עד להקמתה של ישראל, וכי רק בלימודי האזרחות של חטיבת הביניים והתיכונים, כלומר בגיל מאוחר יחסית, ילמדו גם את ההיסטוריה המזרחית שאחרי 48': "מרד ואדי סאליב, הפנתרים השחורים, מחאת האוהלים ופרשת ילדי תימן".

ואני טוען שחשוב שאזרחי העתיד של ישראל ידעו על כל אלה, כמו גם על הרב עוזי משולם, על ויקי קנפו, "אפיקים", "פעמון השכונות", תמ"י וש"ס, אבל חשוב שידעו במקביל גם על חלוצי עיירות הפיתוח, על תזמורת רשות השידור בניצוחו של זוזו מוסא, על צמיחתה של המוזיקה המזרחית, על משנתו המפוארת והמקלה של הרב עובדיה יוסף ז"ל, על סצנת השירה המזרחית, על הקולנוע והספרות המזרחית (מסמי מיכאל, שמעון בלס וגבריאל בן שמחון ועד לרונית מטלון וסמי ברדוגו) ואפילו על המחקר הביקורתי המזרחי שעוסק כבר שנים בדקונסטרוקציה של ישראל האשכנזית-ציונית ושיושב, ברובו, באוניברסיטאות בחו"ל.

שומרי הסף ומנסחי הספרים של ועדת ביטון צריכים לזכור כי המזרחים הם לא רק "לחם עבודה", "מדינת משטרה" ו"כסף לשכונות – לא להתנחלויות". הם גם הישגים ומהפכות פוליטיות ותרבותיות, ובעצם – וכאן אנחנו חוזרים לחשש הראשון – הם אלטרנטיבה, הם אופציה תרבותית ופוליטית אמיתית לכל מה שקורה כאן (כמעט).

רון כחלילי הוא יוצר דוקומנטרי ואיש תקשורת

> קל לסגור את תיקי החקירה כשקורבנות אלימות השלטון הם יוסף ומוחמד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf