המסתערבים שהמדינה שלחה כדי להסתנן ולרגל בכפרים ערבים

על המסתערבים שמעתם? אתם יודעים איך הם התחילו? לא כמו הבריונים של היום שמתחפשים לשעה-שעתיים ויורים בברכיים של ילדים שזורקים אבנים. פעם, לפני יותר משישים שנה, הם היו מרגלים אמיתיים. לא שהם הועילו במשהו, אבל יותר משתים-עשרה שנים הם חיו כפלסטינים לכל דבר בגליל, במשולש, ואפילו בקרב הבדואים בנגב, התחתנו עם נשים פלסטיניות, הביאו לעולם ילדים פלסטינים, עבדו במפעלים פלסטינים, ועשו הכל כאילו היו פלסטינים. וכל זה כחלק ממבצע שהתברר 12 שנים מאוחר יותר, מאוחר מידי, כמיותר וחסר תוחלת.

המסתננים הראשונים

הסיפור המטורף הזה קרה בתחילת שנות החמישים, כשמדינת ישראל עוד היתה צעירה, וכל התושבים הפלסטינים בארץ חיו עדיין תחת משטר צבאי. אז החליטו קצינים במודיעין הישראלי שיש לאסוף מידע על שיתוף פעולה פאן-ערבי בין הנתינים הערבים שנותרו בשטח המדינה אחרי הנכבה לבין אחיהם שמעבר לגבול.

ראש השירות החשאי הישראלי, השין-בית (לימים השב"כ), היה אז איסר הראל, והוא הטיל את המשימה הזו על קצין צעיר יחסית, שמואל (סמי) מוריה שמו. מוריה גייס עשרות גברים צעירים יוצאי ארצות המזרח, דוברי ערבית כשפת אם, ואימן אותם בבסיס ליד רמלה. הם למדו לדבר במבטא המקומי, למדו קוראן והלכות תפילה, כל אחד מהם קיבל סיפור רקע מפורט אותו היה צריך לשנן היטב, ושם הם למדו גם להשתמש בהצפנה, באלחוט ובנשק.

התכנית היתה לקחת את הצעירים האלה, ולפזר אותם בכפרים הערבים ברחבי המדינה, שיתערו באוכלוסיה. אולי, העזו לקוות, אפילו יצליחו להסתנן למחתרות, ואת המודיעין שיאספו יעבירו ישירות למפקדיהם בשירות הביון הישראלי. שם הקוד שקיבלו הצעירים הללו הוא "מסתערבים". וכך, בשנת 1952 יצא המבצע לדרך ועשרות צעירים יהודים שהתחזו לפליטים פלסטינים הגיעו לכפרים ולערים, והחלו להשתלב באוכלוסיה כשהם מסתמכים על טוב ליבם של המקומיים שיקבלו אותם לביתם ולקהילותיהם.

לאט לאט נקלטו המרגלים בקהילות הפלסטיניות, מצאו מגורים, עבודות, יצרו קשרים חברתיים אבל מודיעין – לא ממש יצא מזה. ככל שעבר הזמן, הימצאותם של רווקים צעירים בלב הקהילות החלה לעורר חשד, והיה ברור שאי אפשר יהיה להמשיך ולהחזיק בתירוצים שונים לגבי רווקותם של הסוכנים עוד זמן רב. כך, בערך בשנת 1954 התקבלה החלטה במטה השין בית שהגיע הזמן שהצעירים האלה יתחילו להינשא לצעירות ערביות ולהקים משפחות.

נשים וילדים כמגן אנושי

השנים חלפו והמודיעין שהביאו המרגלים הללו עדיין היה זניח, אבל השירות החשאי הישראלי עוד לא ויתר. אחרי הכל, הם כבר השקיעו שנים במבצע הזה, ועשרות רבות של בני אדם כבר היו מעורבים בו עד צוואר. תינוקות החלו להיוולד לזוגות הצעירים, כשבנות הזוג לא חושדות בדבר. הרבה, הרבה, תינוקות.

רק אחרי 12 שנה, בשנת 1964, החליט מישהו בהנהגת השין-בית שדי, זהו. ממילא עוד מעט מבטלים את המשטר הצבאי. אבל מה עושים עם כל כך הרבה משפחות, עם כל כך הרבה נשים, וילדים? הרי במדינת היהודים, ילדים לאב יהודי ואם פלסטינית יתקשו להשתלב, כי הם הרי לא יהודים. לטובת העניין גייסו את הרב שלמה גורן, אז הרב הצבאי הראשי, שהקים בית דין של 3 רבנים שפסקו כי למרות שהאם לא יהודיה, הילדים דווקא כן יהודים, כי הם נולדו תוך כדי שליחות של האב. הם אפילו הציעו לנשים להתגייר בהליך מזורז ולהיחשב ליהודיות כשרות לכל דבר.

כצפוי, הבשורה הזו, שהחיים שהכירו מבוססים על שקר, לא התקבלה יפה בקרב הנשים והילדים. רבים מהזוגות נפרדו, כשהנשים חוזרות לבתי משפחתן, לוקחות איתם את הילדים של האב המרגל. זוגות אחרים ניסו להחזיק מעמד, אם בחו"ל או בארץ, אך גם ביניהם היו רבים שמשפחתם התפרקה תוך כמה שנים. מעטים הזוגות שנותרו ביחד, והנזק שנגרם לילדי הזוגות האלה, עצום.

> פרשת ילדי תימן: חוליה בכרוניקה ארוכה של דיכוי, גזל ונישול

מורשת קרב

הריקבון המוסרי הדרוש לתכנון והפעלה של מבצע כזה מעורר השתאות. מילא לשתול מרגל בקרב אוכלוסיה אזרחית תמימה, לא בתוך ארגון טרור. מילא להתחזות לפליט נכבה, להסתמך על טוב ליבם של אנשים עניים ומדוכאים כדי שיכניסו לביתם ולמשפחתם את המרגל הציוני. אבל לקחת, בהחלטה מודעת להשלכות המהלך הזה, עשרות נשים פלסטיניות ולהרוס להן את החיים? ולא לעצור שם, אלא להורות לסוכנים הללו להביא לעולם עשרות ילדים תחת אותה רשת שקרים, בידיעה שחייהם יהיו קשים מנשוא? ולהמשיך בתועבה הזו במשך 12 שנים תמימות, למרות אפס מידע שמתקבל מהמבצע הזה?

גם מוריה עצמו אמר בראיון ל"איזראל דיפנס" כי "למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו. היה לנו ממשל צבאי. הערבים היו סגורים ומסוגרים והיה קל לשלוט עליהם. היו גם הרבה משתפי פעולה. משת"פים. הערבים היו מובסים  ולכן היו מוכנים להלשין אחד על שני בתמורה לרישיון עבודה או אישור יציאה לשטחים. יכולנו להשיג כל מידע שרצינו גם בלי  להקריב אף אחד, בלי לשנות את גורלות האנשים ולשלם על כך מחיר כל כך כבד".

אבל אילו מין אנשים מסוגלים לעיוות המוסרי הזה? אילו מין אנשים מוכנים להקריב את אנושיותם ואת נשמתם כדי לשחק תפקיד שטני כל כך? ובשביל מה? והסיפור הזה מעלה שאלה גדולה הרבה יותר – איפה הם יעצרו? האם יש משהו שהממסד אותו הם משרתים לא יהיו מוכן לעשות? לחטוף ילדים ממשפחות מהגרים מוחלשות ולהגיד למשפחות שהילדים נפטרו, למשל?

המורשת של הקמת מדינת ישראל, בניגוד לתדמית החולצות הלבנות עם הצווארון הרקום, מרובבת ברקב ובדם גם בדמות הסיפורים האלה. במקום לנסות לקבור אותם, עלינו להביט בהם באומץ, להתבייש, ולבקש סליחה. במקום להחביא אותם בארון – עלינו לספר בהם וללמוד מהם על מנת להבטיח שפשעים כאלה לא יקרו יותר. העשורים הראשונים של מדינת ישראל מלאים בסיפורים כאלה, העולים מדי פעם כאנקדוטות ונשכחים באותה המהירות.

התרגלנו להילת המסתורין היוקרתית סביב מעללי שירותי המודיעין הישראלים, ומרוב שהתרגלנו, אף אחד כבר לא עוצר לשאול על המחיר שהיא גובה. מבצע המסתערבים של סמי מוריה הוא נקודת שפל קודם כל ביחס לפלסטינים תושבי מדינת ישראל, עליה איש עדיין לא התנצל, ואחר כך כלפי אותם צעירים שהיגרו ממדינות ערב, אשר מעל עשור מחייהם שימשו את הש"ב לקידום תוכנית מעוותת ומרושעת כזו. כמו המבצע הזה, יש מבצעים רבים אחרים, שגם הם גבו מחיר כבד. עלינו לשאול את עצמנו, כחברה, איפה עובר הקו האדום, ולמה, בשם האלוהים, אנחנו ממשיכים להעניק לשירותי הביטחון יד חופשית לעשות ככל העולה על רוחם, ולעזאזל המחיר.

> חיילים ירו עליך סתם? נחרים לך את המכונית ונשלול לך את אשרת העבודה