newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עורך המקומון בב"ש: פוטרתי כי כתבתי על העדר מיגון בכפרים במלחמה

עשר שנים עבדתי כעורך המקומון "שבע". במלחמה השגתי ראיון בלעדי עם אשתו של ההרוג הבדואי שנפגע מרקטה באזור ללא מקלטים. בעקבות הפרסום פוטרתי, בטענה שהכתבה גרמה נזק לעיתון ולא התאימה לקוראים

מאת:

כותב אורח: יאסר עוקבי, פורסם לראשונה בדף הפייסבוק

התלבטתי אם לשתף אתכם בפרשת פיטורי מתפקיד עורך של המקומון "שבע". חלק מההתלבטות הוא בכך שאני ממשיך לעבוד ככתב "מעריב" בדרום וגם ככתב לענייני ערבים, והמקומון "שבע" הוא חלק מרשת מעריב. בסוף החלטתי שהאינטרס הציבורי גובר על האינטרס האישי, כך שבקיצור, אם בעקבות דברי כאן אפוטר גם מהתפקיד ככתב – אעדכן אתכם.

אז הנה הסיפור האישי וכמה תובנות שלי בעקבותיו:

לפני כחודשיים פוטרתי מתפקידי כעורך המקומון "שבע" בבאר שבע והנגב. עבדתי בו כעורך במשך כ-10 שנים, וקודם לכן הייתי כתב צעיר בגלגוליו הקודמים. ב-8.7.2014 החלה המלחמה בעזה. מערכת שבע המשיכה לפעול, מתוך משרדים שאינם ממוגנים, ללא הפסקה והוציאה באופן סדיר את המקומון.

ב-24 ביולי התפרסמה, לצד כתבות אחרות, כתבה שלי על מותו של אזרח בדואי, המנוח עודה אל-וואג', ופציעת בתו ואשתו מהתפוצצות רקטה סמוך למגוריהם ליד דימונה. השגתי בלעדיות לראיון עם האישה-האם, שבעצמה גם נפצעה והייתה מאושפזת בבית החולים "סורוקה" בבאר שבע. בכתבה היא השמיעה טענות קשות על כך ש"תושבי הכפרים הלא מוכרים אינם זוכים למיגון".

ביום פרסום הכתבה, במהלך חודש הרמדאן, זומנתי לשימוע בידי מנכ"ל רשת "המקומון", אודי פרידמן. במייל הזימון לשימוע נכתב, ואני מצטט אותו מילה במילה:

התחרות על תשומת ליבו של הקורא מחייבת קשב מדויק להלכי הרוח של הקוראים, ולבחירת נושאים מתאימה. תחושתי שאתה לוקה בכך. להלן דוגמה מהשבוע שתמחיש את תחושתי:

כולנו יודעים שבאר שבע נמצאת במלחמה שעוצמתה רק גברה השבוע. תושבי העיר חיים בפחד פיזי, עם בעיות פרנסה, עם עצבים חשופים, מי כמוך יודע!! [פרידמן תושב מרכז הארץ, ואילו אני תושב באר שבע כבר 15 שנים]. צריך לזכור שמדובר בשבוע בו החלה פעולה קרקעית כחלק ממלחמה לאומית. צריך לזכור שעיתון שבע מיועד ומופץ בקרב תושבי העיר באר שבע.

בשבוע שכזה, בחרת לכתבת המגזין הגדולה של העיתון את בעיית המיגון של הכפרים הבדואים הלא מוכרזים ושל העיירה רהט. להזכירך שאנחנו כותבים לתושבי העיר באר שבע שנמצאים במלחמה תחת אש יום-יומית. האם זה הנושא השבוע? בוודאות אני יכול לומר לך שבשבוע שכזה, הכתבה הזאת הסבה לנו נזק ציבורי ומסחרי. זהו נושא ראוי אבל לא לעיתון מקומי בבאר שבע, ולא בשבוע שכזה, שבוע של מלחמות.

ראשית, הוא אמר לי, זה יפה אבל לא בבית ספרנו. שנית, הוא קובע כי הסיפור האנושי על מות האזרח ופציעת בתו ואשתו גורם נזק ציבורי ומסחרי. שלישית, מדוע הנזק? כי הביקורת על העדר מיגון לאזרחים זו פגיעה ברגשות הציבור בעיני מנכ"ל המקומון. כלומר, הוא רואה לנגד עיניו ציבור קוראים גזעני כולו, ויותר מכך, הוא חושב שאין לו שום תפקיד, חוץ מכניעה להלך הרוח הזה.

> יש ילדות ישראליות שכיפת ברזל לא מחפה עליהן

המקומון שבע. מימין: השער ב-24.7. משמאל, כתבתו של העורך יאסר עוקבי שהובילה לפיטוריו

המקומון שבע. מימין: השער ב-24.7. משמאל, כתבתו של העורך יאסר עוקבי שהובילה לפיטוריו

אם זו תפיסתו את ציבור הקוראים של העיתון, ואם זו תפיסתו את התפקיד שלו כעיתון, אז אני צריך לסיים את תפקידי. והוא אכן מפטר אותי.

"אתה מניח שאנחנו חיים בעולם שבטי לגמרי ועוין לגמרי, ולכן בחירה של 'שבע' לעסוק בטרגדיה ובמוות של האזרחים השכנים, שבאר שבע היא המטרופולין שלהם, לא רק שלא תעניין את קוראי העיתון אלא אף תעורר את עוינותם, כאילו הקהל שלנו הוא עוין ולא אנושי". כך כתבתי בתגובה למכתבו של פרידמן, ששלחתי גם לקולגות שלי במעריב.

"לעניין 'הנזק הציבורי', האין לנו שום תפקיד חברתי להתמודד, בין היתר באמצעות כתבות שכאלה, עם הלך רוח גזעני שזוכה להתעצמות בשיח הציבורי בישראל של העת הזו? כך למשל באותו גיליון שאליו אתה מתייחס מופיעה כתבה על קפטן קבוצת הנוער בכדורגל של באר שבע, שחושב שצריך לשלוח שמאלנים לתאי-הגזים! אז אנא תגיד לי: כיצד פועלת בתוך ההתפתחות המבהילה הזו של השיח, החלטה מהסוג שנתת לי כאן?"

עומר זה בבאר שבע

לאחר המכתב שלי ירד למר פרידמן האסימון, אך לא במישור הפעולה כנגדי אלא במישור התירוצים. "אני שמאלני יותר מכולם. זה פשוט הציבור שהוא מטורף", ענה לי פרידמן. זה כאילו שמותר למנכ"ל של עיתון להגיד, אם נגזים רק מעט: "תשמע. אתה ערבי. הציבור לא אוהב ערבים אז תלך מכאן". שימו לב, שעבור המנכ"ל ציבור הקוראים הוא לא ציבור של אזרחים, גם יהודים, גם ערבים, גם ימנים, גם שמאלנים; עבורו כולם צבועים בצבעי מלחמה שבטיים.

שנית, יש לו פטנט נוסף. הוא אומר לי. תראה, המקומון צריך לעסוק רק בגבולות העירוניים של באר שבע. לא מעניין אותי בירת הנגב. לא מעניין אותי שתמיד המקומון הסתכל גם מסביב. תתמקד בבאר שבע העיר. שם אין בדואים שמתים מרקטות. אף על פי כן, תוך כדי כך פרידמן גם אמר לי שעומר זה באר שבע. למה עומר זה באר שבע ורהט או תל שבע זה לא באר שבע?

הסיפור שלי הוא סיפור קטן. הייתי עורך של עיתון קטן. אבל הסיפור הזה מעיד, נדמה לי, על סיפורים מתרבים והולכים. על הזרם העכור של החיים שלנו כאן. כל עוד אדם לא יהיה אדם. כל עוד אזרח לא יהיה אזרח. כל עוד עיתונים לא ייקחו על עצמם גם תפקיד של מי שמנסה לעצור זרם עכור ולא רק להתקדם איתו כי הכסף לדעתם איתו, אנחנו נטבע בביוב, וזה לא ייקח יותר מדי זמן.

יאסר עוקבי הוא אחד העתונאים הוותיקים בבאר שבע. הוא שימש ככתב בכלי תקשורת שונים בעברית ובערבית, ועורך חדשות חוץ ב"פוסט". הוא בוגר לימודים בתחום החינוך. הדברים לעיל נאמרו במסגרת כנס משותף של ארגון העיתונאים והמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן גוריון בעניין חופש הביטוי, שהתקיים השבוע.


מעיתון "מעריב-סופהשבוע" לא ניתן היה לקבל תגובה. אודי פרידמן ביקש שלא להגיב על הדברים.

> גל פיטורי המלחמה: בית הדין החזיר עובדת שפוטרה בשל חשד להסתה בפייסבוק

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf