newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האינטרסים המשותפים של יאיר לפיד ואם תרצו

מדוע קל כל כך לתמרן את מעמד הביניים? אולי מפני שהוא עסוק בצרכי פרנסה, בגידול ילדים, בחיים עצמם. אז הוא סומך על נציגיו הנבחרים שיתמודד עבורו בצורה הטובה ביותר עם המציאות המורכבת. אלא שלמנהיגים כמו נתניהו ולפיד יש אינטרס גדול בהרבה דווקא במציאות הפשטנית של גופשטיין ושל אם תרצו

מאת:

כותבת אורחת: רונה ברנס

המעמד המסוכן ביותר בכל חברה מערבית הוא, כנראה, מה שאפשר לכנות בדוחק "מעמד הביניים", האמצע, מה שמכונה לאחרונה אצלנו כ"מרכז". בלעדיו לא היו מתאפשרות המהפיכות הפשיסטיות של המאה העשרים, בלעדיו לא היו מתאפשרות זוועות מלחמה רבות.

מדוע זה כך? יותר מדי ספרים וחכמים גדולים עסקו בסוגייה זו מכדי שאנסה בכלל לגשת אליה בכמה מילים מועטות. עם זאת אולי אפשר לומר בפשטנות מסויימת כי אחת הסיבות היא שמדובר במסה של אנשים עובדים ועמלים למחייתם, שאין להם זמן וכוח כדי לחשוב על נושאים גדולים כמו "החברה שלנו לאן?", "מה מנהיגי החברה שלנו עושים בשמנו?", "מה הצבא עושה בשמנו", וכו'.

אפשר לומר כי ציבור זה של אנשים, רוב האנשים, מתאפיין באופן כללי ומובן במעין עייפות תמידית. רוב האנשים (ואין זה משנה כלל אם הם מ"ימין" או מ"שמאל") עובדים קשה מכדי לדאוג באופן אישי לענייני הצביון והזהות של החברה בכללותה, והם היו רוצים לחשוב כי הם נמצאים מבחינות אלה בידיים טובות. הבעיה היא שגם אם הם אינם נמצאים בידיים טובות, הם פשוט, כאמור, עייפים מדי מכדי להתמודד עם זה. אין להם זמן. יש להם ילדים, יש להם חובות, יש להם צרכי פרנסה.

העייפות הזאת משתנה מעט לכאורה בעתות משבר וצרה. כשכביכול אין ברירה אלא להיות מעורבים יותר. כשיש אזעקות, כשיש פיגועים. אז יותר אנשים מרגישים עצמם חלק מהתהליכים הכלליים של החברה, ושאלות של זהות, הגנה, גבולות הכוח וכו' נהיות רלוונטיות.  אבל במובן מסויים זוהי רק אשליה, שכן העייפות תמיד נשארת. החובות עדיין שם.

> האם שרת המשפטים משקרת ביודעין או מתוך בורות?

יאיר לפיד (יותם רונן / אקטיבסטילס)

התכנסות עמומה אל תוך ישראליות מדומיינת. יאיר לפיד (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אופורטוניזם פוליטי, הפקרות מוסרית

לכן קל כל כך להלהיב את האנשים העייפים ברעיונות קלים וברורים כשהם מרגישים בסכנה. קל היה בעבר וקל עכשיו. הבנת המצב כמצב חירום נותנת לאנשים רבים את ההרגשה שזה לגיטימי להגיע למסקנות מהירות ופשוטות, לכאן או לכאן. שיקולים מורכבים יותר כמו שיקולי ביקורת הכוח, גבולות הכוח, ומוסר בזמן מלחמה, נתפסים כעניין של פריבילגיה, בעוד שלמעשה זהו עניין של הכרח, במיוחד במדינה הנמצאת "במצב חירום" תמידי. זהו טבע הדברים.

לכן, אם תשאלו קבוצות כמו "אם תרצו", מועדון המעריצים של "הצל", "כנופיית אל יהוד", בנצי גופשטיין, בן גביר וחבר נעריהם, הרי שהחברה הישראלית נמצאת במלחמה מתמדת, מצב שגוזר התנהגויות "הכרחיות", "חריגה מהמוסר האידיאלי" (למשל "תורת הניטרול" שמציגים בכירים רבים בישראל, ששווה למעשה לווידוא הריגה), ועוד.

לקבוצות האלה אין עניין לצאת ממצב זה של "תודעת מלחמה", שהרי ברגע שנצא ממנו, הדברים ייצאו בהכרח ממצב הפשטנות הרגילה שנראית מבעד למשקפי המלחמה.

אבל מאנשים כמותם, מקבוצות כמו "אם תרצו", איננו מצפים ליותר. אנשים כמותם קיימים בכל חברה. הפלא הגדול לכאורה הוא כאשר המרכז השמרני, זה שאצלנו בישראל אמור להיות מיוצג על-ידי אנשים כמו יאיר לפיד ובנימין נתניהו, מפקיר את תפיסות המוסר הבסיסיות שעליהן אמורה להתקיים חברה דמוקרטית לידיים המעוניינות במלחמה מתמדת, ואף בחתירה תחת ערכיה הדמוקרטיים של החברה כדי לייצר חברה העומדת על ערכי ה"לאום" (המדומיין), והגאווה האתנוצנטרית של בני הקבוצה החזקה.

יאיר לפיד מגדיר את "המרכז" כ-"יכולת שלנו להגדיר ערכים משותפים, להתכנס סביב הישראליות, ולזכור שרק אם נשמור עליה, היא תשמור עלינו". אמנם, אמירה שהיא מספיק כללית, עמומה ובלתי מובנת כדי שתוכל לכלול כל סוג של ערך, כל "ישראליות". אבל מה שברור שוב ושוב גם באמירה זו וגם בהתנהלותו הכללית של לפיד ושל בנימין נתניהו הוא התנועה "ההתכנסותית" פנימה – אל תוך "עצמנו", כאילו היינו גוזל מפוחד. התכנסות זו קרובה היא גם לפעולת עצימת העיניים, האדם שאינו רוצה לראות אלא את מה שהוא כבר יודע, שרוצה רק להיזכר ב"ערכים" שהם שלו מלכתחילה.

מה שלפיד, נתניהו ואחרים רבים בזירה הציבורית הישראלית עושים הוא להשתמש באותה עייפות טבעית של רוב הציבור, "מעמד הביניים", "המרכז", כנשק לקידום מטרותיהם הפוליטיות האישיות. אימוץ הקמפיינים נגד "ארגוני השמאל" כביכול וארגוני זכויות האדם הוא רק עוד אבן דרך בשביל הסלול והידוע הזה.

אנשי החליפוֹת והמילים היפות שמתיימרים להנהיג את "הרוב" יוכלו תמיד לומר שהם עצמם לא הטיפו לאלימות. אפילו איש אלים במובהק כמו "הצל" מעיז לטעון כך, וטיעוניו כנראה מתקבלים, שהרי הוא ממשיך בפעילותו הבזויה והאלימה. אין ספק שגם להם הטריק יעבוד.

במקום להוביל את ציבור תומכיהם בדרכים המורכבות יותר של נסיון כן לחיות במקום הזה בדו-קיום הכרחי, הם מובילים אותו לדרך הקלה ביותר: דרך השנאה, הסימון הקלאסי של שעיר לעזאזל.

בשביל זה הם תמיד ימשיכו להתניע מלחמות, מלחמות נגד הבי-די-אס, נגד איראן, נגד שוודיה, וכמובן נגד ה"שתולים" – שהרי לא תיתכן ביקורת לגיטימית בתוך ההתכנסות האתנוצנטרית "הישראלית" (שקט, מתכנסים).

בקיצור: הם ימשיכו להבעיר ולשמר מלחמות נגד כל מי שלא רואה כמה נפלאה הישראל הזאת, האידיאל הזה שמתקיים בעיני רוחם הפריבילגית (היהודית-ישראלית) של יאיר לפיד, נתניהו, ודומיהם.

> שוברים שתיקה מקדשים את המיליטריזם הישראלי, לא מאתגרים אותו

בשבחי צדקת הדרך. מירי רגב (אקטיבסטילס)

בשבחי צדקת הדרך. מירי רגב (אקטיבסטילס)

בגידת המנהיגים

לפני כמה ימים כתבה מירי רגב בפייסבוק כי בניגוד לנשיא ריבלין שמודה בעשיית עוולות לפלסטינים, היא תקדם את "צידקת דרכה" של ישראל, ואני שואלת שוב ושוב: האם צידקת דרכה העקרונית של ישראל (כלומר קיומה כמדינה דמוקרטית וגם יהודית בתרבותה) פירושה בהכרח שלא נעשות בעבר ובהווה עוולות לפלסטינים?

תפקיד מנהיגי הציבור בחברה דמוקרטית אינו להשתמש בנטייה לפשטנות הפושה בתפיסות הציבור (בכל ציבור ובכל זמן). תפקיד מנהיגי הציבור הוא להתוות דרך אמיתית, ריאליסטית ולכן בהכרח מורכבת. בישראל פירוש הדבר בהכרח לקבל את מורכבות המצב הדמוגרפי, הזהותי, הגיאוגרפי והפוליטי כנתון שעמו צריך לעבוד, ולא להתכחש לו. בישראל פירוש הדבר הוא לחתור לקדם אותנו מתוך האתוסים שבחרנו לעצמנו אל תוך אתוסים שיתאימו לזמן, ולאילוצים האנושיים והאזוריים שבהם אנו חיים. יותר מכל פירוש הדבר הוא עידוד של כבוד לבני האדם שמסביב. להילחם בטרוריסטים ובאלימות כדי לקדם חברה צודקת לכל מי שחי באזור, ולא כדי לשמר מצב של דורסנות שנוחה לצד אחד בלבד.

במקום זה מנהיגי חלקי הציבור הגדולים ביותר בישראל בוחרים להיות מובלים על ידי קבוצות פחדניות, מסיתות ואלימות כמו "אם תרצו", או כמו קבוצות מתנחלים שעבורם האדמה קדושה ומקדשת את האמצעים.

הדרך הזו כבר נוסתה בעבר. מנגנוני הפחד וההסתה המופעלים על המיינסטרים הישראלי לא ייגמרו בטוב, אבל גרוע מזה – אין להם שום סיכוי להוביל אותנו לעתיד טוב יותר, עתיד בר קיימא. כדי ללכת אל העתיד צריך תקווה ולא פחד. פחד יוביל אותנו רק אל העבר, ולשם איננו רוצים להגיע.

רונה ברנס היא מבקרת וסופרת. מתפרנסת בעיקר מתרגום ועריכה. חיה בירושלים, וכותבת באופן קבוע באתר אשפתון.

> לנפתלי בנט אין סמכות לאסור כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf