newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המתפכחים: מנהיגי הימין מגלים את הבעיה הפלסטינית

איך זה שברגע שפוליטיקאי ימני זז מעמדת הדמגוג לתפקיד עם אחריות, עוברת עליו מין טרנספורמציה מופלאה? ומה זה אומר על הציבור, שממשיך לבחור במי שמודים בפה מלא שרוב הקריירה הם קשקשו שטויות?

מאת:

בשבוע שעבר התראיין ראש הממשלה נתניהו לג'פרי גולדברג מ"בלומברג". זו שאלה טובה למה נתניהו נותן את הראיונות המרכזיים שלו לתקשורת הזרה, ואילו בישראל הוא מעדיף הופעות מתוסרטות בתוכניות בידור, אבל בואו נתרכז במה שביבי אמר: בדומה לראיון שהעניק לעיתון יפני (!) שבועיים קודם לכן, ראש הממשלה גילה שהוא שוקל נסיגה חד צדדית בגדה, מפני ש"אני לא חושב שהסטטוס־קוו הוא רעיון טוב, וכי אני לא רוצה מדינה דו־לאומית".

בעבר הבהיר נתניהו ש"הקונספציה של נסיגות חד צדדיות קרסה", אבל כנראה שדברים שרואים משם לא רואים מכאן, או משהו בסגנון הזה. לא מדובר במהפך הראשון של ביבי כמובן. בכל ראיון בשנה האחרונה חזר נתניהו על מחויבותו לרעיון המדינה הפלסטינית, בתנאי שזו תהיה מפורזת ותכיר בישראל. אבל בספר המפורסם ביותר שלו, "מקום תחת השמש", ביבי מבהיר שאסור להתנות מדיניות ישראלית בהסכמה ערבית, שמדינה פלסטינית היא הסכנה הקיומית הגדולה ביותר למדינת ישראל, ושאין שום משמעות לדרישת פירוז ביהודה ושומרון.

"רק חמור לא משנה את דעתו" אמר משה דיין, ואין ספק שבימין הישראלי הפנימו. ביבי הוא רק הדוגמית האחרונה לטרנספורמציה מופלאה שעוברת על כל איש ימין מרגע שהוא נוטש את עמדת הדמגוג לטובת תפקיד ביצועי. נתניהו עבר את המהפך שלו ב-2009, אהוד אולמרט ב-2007, אריק שרון ב-2005, ועימם התהפכה גם שורה שלמה של נסיכות ונסיכים, חישוקאים וחישוקאיות, מדן מרידור, דרך ציפי לבני וצחי הנגבי ועד לגלעד ארדן ומשה כחלון. כל אחד מהם ירה אש וגופרית על הרעיונות ההזויים של הסמול, וכל אחד מהם אימץ את הרעיונות האלו בוקר רענן אחד.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה יעלון בתרגיל צבאי (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

ראש הממשלה מקבל הודעה על קיומם של פלסטינים ביהודה ושומרון (צילום: קובי גדעון / לע"מ)

איך בדיוק מתרחש התהליך הזה? אפשר להבין שאדם אחד או שניים משנים את דעתם, במיוחד בגיל ההתבגרות, אבל ששורה שלמה של מנהיגים תטיף לאותם דברים שרק אתמול היא התפרנסה מקריעתם לגזרים? אנשים במרכז נוהגים לשבח את אולמרט, שרון או נתניהו על ה"הבשלה" שלהם, או "התפתחות המחשבה" שלהם, אבל האמת גרועה הרבה יותר: או שכל אותם מנהיגים נבחרים טועים עכשיו בקריאת המציאות, או שהם בילו את מרבית חייהם בלי להבין את העובדות הפשוטות ביותר, מה שכל קורא עיתונים שרגליו על הקרקע ועיניו בראשו מסוגל להסיק. למשל, שאין דרך גם להחזיק בשטחים, גם לא לתת לפלסטינים זכויות אזרח, וגם לא להיות מואשמים (בצדק) באפרטהייד. שלנסיעה הזאת יש רק שתי תחנות סופיות: שתי מדינות או מדינה אחת. הרי שום דבר במשוואה הזו לא השתנה בשלושים שנה האחרונות, אז איך פתאום התעוררתם?

איך אפשר להתפעל ממי שרק בגיל 60, אחרי שהקדיש את כל חייו לעניין המדיני, נסע בעולם, נפגש עם מנהיגים וקרא דוחות מודיעין, מבין את העניין הבסיסי הזה? ואז, כמו איזה מיסיונר סקלרוטי, הוא גם מסביר לכל מיקרופון ש"הסטטוס קוו לא טוב" או שהאלטרנטיבה היא מדינה דו-לאומית? מה לא היה ברור כשאמרו לך את זה בשנת 2005, או 1995, או 1985, או 1975? מה זה אומר על הציבור הישראלי, שממשיך לבחור במנהיגים שמודים בפה מלא שלאורך כל הקריירה שלהם הם קשקשו שטויות?

וזה לא שמישהו לומד משהו. מעבר לפינה כבר מחכים המתפכחים הבאים: נפתלי בנט שמבטיח שאפשר לספח את רוב הגדה בלי שהעולם ירגיש, או שר הביטחון שמסביר שכחלק מהסכם שלום צה"ל צריך לקבל חופש פעולה במדינה הפלסטינית, או כל הרונן שובלים למיניהם, שבטוחים שאם נסגור את "בצלם" ונעלה את תקציב ההסברה העובדות הבסיסיות בשטח יסתדרו מחדש, או מי שטוענים שאין כיבוש כי אדמונד לוי כתב על זה דו"ח, כל הבּוּגים והדנונים והאלקינים למיניהם, שמוכרים לציבור אשליות מגוחכות שכאלו. תכינו את התירוצים חברים, המהפך שלכם בדרך.

פורסם במעריב, 28.5.2014

באנר 47 שנות כיבוש לתוך פוסט

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf