הצעת חוק חדשה מאיימת לסרס את העבודה המאורגנת בישראל כליל

כותבת אורחת: תמר זנדברג

הרבה הצעות חוק תפסו את תשומת הלב בימים האחרונים. בעוד אנחנו נסערים מהצעת חוק הלאום, נאבקים בהצעת "חוק הנורמות" וכל זאת באמצע המאבק על חוק התקציב, עברה השבוע בוועדת שרים לחקיקה הצעת חוק האוסרת על קיום "שביתות פוליטיות" במשק.

בניגוד למה שניתן להניח, שביתה ״פוליטית״ אינה שביתה לסיום הכיבוש או למען עלייה להר הבית. זו אינה שביתה נגד ערבים או בעד חופש הביטוי. זו שביתה המתוכננת נגד "שינוי מבני במשק המדינה שהתקבלה בהחלטת ממשלה". זוהי שביתה ש"אינה קשורה באופן ישיר לכריתתו, חידושו, שינויו או ביטולו של הסכם קיבוצי, קביעת תנאי עבודה, לקבלת אדם לעבודה או אי-קבלתו או סיום עבודתו או לקביעת זכויות וחובות הנובעות מיחסי עבודה", לשון דברי ההסבר להצעת החוק. במילים אחרות, כל שביתה שבה העובדים והעובדות נאבקים לא על זכויותיהם הישירות, המיידיות והספציפיות, תוגבל ותיאסר. לצורך העניין, אי אפשר יהיה להכריז סכסוך עבודה במקרה של הפרטות, או, למשל מעבר להעסקה קבלנית.

באופן לא מפתיע, הצעת החוק היא פרי שיתוף פעולה של מפלגות הבית היהודי, יש עתיד, והתנועה. מפלגות אלה אולי נמצאות במלחמת עולם על הצורך בתהליך שלום או בבנייה בהתנחלויות, אבל כשמדובר בחתירה תחת העבודה המאורגנת –  יש ביניהן תמימות דעים.

> ההסתדרות מכריזה על סכסוך עבודה כללי במשק

חברי הכנסת איילת שקד (הבית היהודי), עופר שלח (יש עתיד) ומאיר שטרית (תנועה), שהגישו את ההצעה, מבקשים למנוע את אותן "שביתות פוליטיות" וטוענים כי "זכות העובד לתנאי עבודה טובים ומיצוי מלוא זכויותיו לחוד, וזכותה וחובתה של הממשלה לקבל החלטות בדבר שינויים מבניים במשק המדינה לטובת כלל הציבור, בלי שתיתקל בסכסוך עבודה ושביתה מאיימים, לחוד".

דברי הסבר אלה מהווים שיא בניסיון לפירור את הרעיון המהותי שבסיס העבודה המאורגנת ולהפוך את ארגוני העובדים למעין ועד כיתה משודרג שעניינו בתנאים הפרטיים של עובדיו ותו לא. הצעת החוק מבקשת למחוק או לעקר מתוכן את שאריות הסולידריות החברתית שהיא הרציונל הבסיסי שבהתארגנות עובדים. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד – זו המהות של התארגנות עובדים. עובד בכיר בארגון שובת בגלל פגיעה בזכויותיו של עובד זוטר באותו ארגון, ובאותה מידה יכולים וצריכים עובדים חזקים ומאורגנים במשק לשבות בשביל להגן על העובדים החלשים יותר.

והרי זוהי מהותם של "שינויים מבניים" במשק, עליהם מבקשים חברי הכנסת להגן מפני כל מאבק נגד או ביקורת אפקטיבית. התרגלנו לשפה המכובסת של "רפורמות" או "התייעלות", שהמשמעות המיידית שלהם היא פיטורי עובדים. התרגלנו למכרזים ממשלתיים במחירי רצפה, שהמשמעות המעשית שלהם היא הכרח להעסיק עובדי קבלן בשכר מינימום נמוך ונטולי זכויות. אם פעם דיברו ממשלות הימין על "מעבר מקצבאות לעבודה", הרי שהיום באה תופעת העובדים העניים והוכיחה שישנן משפחות בהן שני בני הזוג עובדים והן עדיין חיות בעוני.

> כשהרווחים קורצים, הציונות מתה: מאות עובדים בנגב בסכנת פיטורים

רפורמות מבניות אינן מעניינים של העובדים?

הצעת החוק מבקשת לנתק את הקשר בין תהליכים בשוק העבודה ובין המשמעות שלהם לחיי העובדות והעובדים. התעמולה הקפיטליסטית הצליחה, מעכשיו כולנו רק צרכנים. העובדים הם תמיד אנשים אחרים, רחוקים מאיתנו. בינתיים השכר הולך ונשחק, המחירים הולכים ועולים, והקשר בין השניים נעלם בחסות עוד "רפורמה מבנית". ההשלכה המיידית של אותה רפורמה מבנית למשפחות שפוטרו, לתנאי העבודה שהורעו? לא בבית ספרנו. הצעת החוק מציעה לארגוני העובדים לשבות עבור עוד כמה שקלים לתוספת הביגוד, אבל לא נגד רפורמה שתעביר את פס הייצור לאינדונזיה או שתייבא קרונות רכבת מסין, על חשבון עבודת ישראליות וישראלים.

מה יותר צודק משביתה כזו, שביתה שלא מתבוננת דרך החור של הגרוש שבכיס אלא יכולה להרחיק ראות אל עבר תלוש המשכורת של עובדי הקבלן? שביתה שמצליחה לראות את העיקרון, ולא רק את המטרה האישית? במדינה כה מופרטת, רוויית פערים וניכור בין קבוצות חברתיות, הצעד הזה הוא השלמת מדיניות ה"הפרד ומשול" של הממשלה בציבור העובדים. לא נפגעת? אין לך זכות לשבות. גם אם הצעד שברצונך למנוע ישפיע על השכן שלך, הילד שלך, עליך במקום העבודה הבא שלך, או על החברה שאת/ה חי/ה בה.

הצעת החוק נתלית ב"החלטת ממשלה". עכשיו הריבונות לא מוחלת רק בהר הבית או מול בית המשפט, אלא גם מול התארגנות עובדים. הממשלה החליטה? שקט, מפריטים. אל תמחו, אל תתארגנו, אל תנסו בכלל להראות שיש אלטרנטיבה. ממשלת הימין היא הגורם היחיד האפשרי, וכל ביקורת פרלמנטרית, אזרחית או ציבורית מושתקת ומוצאת מחוץ לחוק בטענת הנגד האולטימטיבית, שהפכה לקללה: זה פוליטי.

המציאות מזמנת לנו דוגמה מצוינת: השבוע הודיעה ההסתדרות על סכסוך עבודה שיחל מחר (שלישי) למען העלאת שכר המינימום ונגד העסקת עובדי קבלן. אין שביתה מוצדקת מזו. הלא יש הסכמה גורפת שהשכר בישראל נמוך מדי ושיעור העובדים העניים מוכיח זאת. שביתה כזו היא מהות הסולידריות, וזה בדיוק מה שהצעת החוק מבקשת לסכל. הלא במידה והצעת החוק תעבור, רק עובדי קבלן או עובדי שכר מינימום יוכלו לשבות במחאה. מה הסיכוי שעובדים מוחלשים אלה, אשר רבים מהם נמצאים תחת קו העוני ולא יכולים להסתכן באובדן פרנסה, יוכלו באמת להיאבק ולשבות נגד הפגיעה בהם?

למי הצעת החוק הזו טובה? לממשלה ולמעסיקים הגדולים. למי שהוא גם ככה חזק. כמה מעסיקים גדולים ומנכ״לים של תאגידים יחייכו אולי, אבל ישראל תהיה פחות צודקת אם הצעת החוק הזו תעבור. כל אדם לנפשו, כל עובד לבדו. ואל תטרידו את הממשלה בעניינים עקרוניים, זה הרי "פוליטי".

תמר זנדברג היא חברת כנסת מטעם סיעת מרצ.