הקרב על האסתטיקה של הירי

כותבת אורחת: חן אלמליח

היום שבו החלטתי להפסיק לשתף את דעותיי בפייסבוק הוא היום שבו הבנתי שאני נדרשת כל פעם מחדש להחליט אם אני בעד או נגד. וזה לא שקשה לי לנקוט עמדה, רק שהעמדה ברוב המקרים לא מניחה את דעתם של רוב הנוכחים והקוראים שמתפלגים לשני מחנות ברורים מאוד – בעד ונגד. ומכיוון שלכאורה אין שום תועלת ברעיון או דעה מחוץ לקונצנזוס הצר הזה החלטתי לעשות לכולם טובה ולסתום רוב הזמן.

רק מה, תפוח האדמה הלוהט הזה מהשבועות האחרונים, מאז הירי בחברון, קצת מוציא אותי מדעתי. מה זה מוציא אותי מדעתי? מתסכל ומרגיז ומעלה לי את הסעיף עם כל סטטוס וכל תגובה שאני נתקלת בה. סתם ככה כדי להדגים כמה זה מתסכל אני מוכנה להתנדב ולעשות ביקורי בית לכל מי שבזבז זמן מקלדת כדי לייבב על אבדן ומות הדמוקרטיה אהובתו, או לחלופין המליך ילדים מורעלים עם נשקים למלכים, ולכפכף את אלה גם אלה חזרה למציאות בשמחה.

יש פה סיפור על מציאות ישראלית שאין בה ימין ושמאל, אלא קרב התשה ארוך שנים בין שתי קבוצות באוכלוסיה שנאבקות זו בזו בחירוף נפש. ועל מה הן נאבקות? על אסתטיקה. לא על מהות. הרי הנושא שלשמו התכנסנו ובשמו התדרדרנו והזדהמנו נותר עומד בעינו ללא הופכין ועוררין. נדמה שלאף אחד אין רצון להפוך את האבן, אלא רק לעמוד סביבה ולהיאבק על איך מזיזים אותה מפה לשם.

> הירי בפלסטיני הפצוע בחברון הוא לא אירוע חריג

לכן, כל פסטיבל ההיטהרות מצד אחד, באמצעות הוקעת החייל, ומנגד ההזדהות המוחלטת עמו, הוא ציני ועלוב וצבוע ומעל הכל – מגלה עוד טפח בדרך אל האמת של שני צדדי הדיון. והאמת הזאת, אם הצלחתם לעקוב עד כה, היא לא איך נעיף את האבן הזו קיבינימט, אלא מי יזיז אותה ויטפל בה כל פעם מחדש.

אחינועם ניני, למשל, יכולה לקפוץ לי עם הטהרנות המאוסה הזו. ההנהגה וכל הגנרלים הצבועים גם הם. גם אלפי האנשים שיעמדו מחר בעצרת בכיכר רבין יכולים לקפוץ עשרים פעם. אף אחד מהם לא ישנה את העובדה שהילד הזה הוא כן הילד של כולנו, בדמותנו וצלמנו נוצר, ודמותנו היא לא להיט בלשון המעטה. ועל זה חייבים לקחת אחריות ולהפסיק להתנער.

ומצד שני אין גם במה להתפאר. לא מלך, לא גיבור, לא איום על הדמוקרטיה ולא זבביר – ילד, קורבן פשעי מערכת ביטחון שבשמה ובשם כולנו יצא לעשות את מה שנעשה כל הזמן בכל מקום ללא מפריע כשהמצלמות כבויות: לגבות עוד קורבנות.

אז הש"ג שלנו נתפס על חם, והצדק יעשה אך רק ברגע שמפקדים, השרים, ראשי הממשלות וכל ההנהגה הסטרילית יפשטו את מעטה ההגנה ויועמדו גם הם לדין. עד אז תמשיכו להתווכח למראית עין ולא על מהות, והמציאות תמשיך לגבות קורבנות, והקורבנות הראשונים תמיד יהיו החלשים, והחלשים הם בשטח, בתחתית הפירמידה, פנים מול פנים נאבקים, כלבים משוסים.

ואמן שהכלבים האלה יקחו את האבן הזו ויהפכו אותה על הראש של כל הראשים ויפילו את הפירמידה המזורגגת הזו.

חן אלמליח היא די ג׳יי, שדרנית ופעילה תרבותית.

> מה היה חלקו של אלוף פיקוד מרכז בהריגת אזרח לא חמוש?