הרצוג, תפסיק להתבייש במצביעים שלך

כותב אורח: מיכאל מנקין

ב-29 בנובמבר 2014 הכריז יו"ר האופוזיציה, יצחק הרצוג, כי יקים "גוש מרכז" נגד נתניהו. כעבור שבועיים הודיעו הרצוג ושותפתו הפוליטית, ציפי לבני, כי יבנו יחד "מרכז ציוני מול הימין קיצוני". שנה לאחר מכן, באוקטובר 2015, עם הידרדרות המצב הביטחוני, הכריז הרצוג שוב כי הוא איש מרכז והוסיף: "רבין לא היה מנהיג שמאל".

בדצמבר 2015, חודשיים לאחר מכן, גילו הסקרים כי רק ארבעה אחוזים מציבור הבוחרים סבורים כי הרצוג מהווה אלטרנטיבה ראויה לנתניהו. ומה היה הפתרון של הרצוג? לזוז למרכז. כעבור חודש, בינואר 2016, רק 7 אחוזים ממצביעי המרכז-שמאל חשבו שהרצוג מצטיין בתפקודו כמנהיג אופוזיציה. אחרון ברשימת ראשי המפלגות – אחרי איימן עודה ואפילו אביגדור ליברמן. התגובה של הרצוג? בעצה אחת עם יועצי התדמית שלו הופיע יו"ר מפלגת העבודה בטלוויזיה ובישר שוב לאומה: אני איש מרכז.

כך הגענו לסוף השבוע האחרון ולסקר שהופיע ב"מעריב": מ-24 מנדטים בכנסת הנוכחית צוללת סיעת "המחנה הציוני" ל-15 מנדטים בלבד. לצד הסקר דוּוח כי בעקבות המגמה המדאיגה קוראים באגף הנצי של המפלגה לשנות כיוון ומהר. לשנות כיוון לאן? כן, ניחשתם נכון: למרכז. הרי את זה עוד לא ניסינו, נכון?

וכך, אתמול בערב (ראשון) התקבצו להם כמה ח"כים באולם כמעט ריק בבית התנועה הקיבוצית לצד כמה חברי מפלגה ותיקים ודיברו בינם לבין עצמם על הצורך להתמרכז. בראש האירוע עמד פרופ' מיכאל בר-זהר, שהיה חבר כנסת מטעם המפלגה בשתי כנסות וב-2008 פרש ממנה עם אפרים סנה כדי להקים את מפלגת "ישראל חזקה", שהותירה חותם של ממש על המפה הפוליטית בישראל…

ח"כ איתן ברושי, הדובר המרכזי של תנועת המרכז בתוך מפלגת העבודה, כתב בעמוד הפייסבוק שלו כי "מפלגת העבודה חייבת להיערך מחדש, להגדיר ולרענן את תעודת הזהות… מפלגת העבודה חייבת לחזור למרכז".

> מפלגת העבודה והמשבר הרעיוני של השמאל

כאן ראוי לשאול שאלה מתבקשת: אם מפלגת העבודה משתוקקת כל-כך להיות במרכז, למה היא לא מצליחה? מדי חודש אנחנו שומעים – כאילו בפעם הראשונה – על היוזמה לחזור למרכז, ובכל זאת, איכשהו המפלגה מוצאת את עצמה שוב ושוב כשהיא דורכת במקום.

הרצוג, כמעין סיזיפוס מודרני, מנסה להזיז את האבן הגדולה שנקראת מפלגת העבודה אל עבר המרכז הפוליטי – רק כדי לגלות בבוקר שלמחרת כי היא התגלגלה שוב במורד ההר שמאלה.

התשובה טמונה במצביעי מפלגת העבודה, שרובם, מה לעשות, אינם אנשי מרכז אלא אנשי שמאל. ואנחנו, שמאמינים בשתי מדינות לשני עמים, בהפרדת דת ומדינה, בכלכלה שמצמצמת אי-שוויון, בחיבור אוכלוסיות במקום בשיסוי שלהן זו נגד זו, לא רוצים להחליף זהות, עקרונות ותפיסת עולם רק כי הרצוג מנסה להגיע לקהל אחר – קהל שממילא אף פעם לא יצביע לו.

אנחנו רואים את הנאומים מלאי-ההשראה של ג'סטין טרודו, ראש הממשלה הצעיר של קנדה שלא מתבייש אפילו לרגע בזהות הפוליטית שלו. אנחנו עוקבים בהשתאות אחרי האנרגיות המחשמלות של ברני סנדרס והקמפיין שלו בארצות הברית. אנחנו מתרשמים מההישגים האלקטורליים של השמאל הספרדי המתחדש. אנחנו מתקנאים ברהיטות, בבהירות ובכנות האידאולוגית של אובמה.

אנחנו נחשפים לעוד ועוד דוגמאות כאלו מרחבי העולם של מנהיגים שלא מתביישים בעצמם או בקהל המצביעים שלהם – כשרק לנו אומרים כל הזמן "תתחבאו". תסתירו את מי שאתם, את מי שאנחנו. אתם עוד תראו – הפעם זה יעבוד!

אני לא מכיר אף קמפיין ציבורי ואף מפלגה שהצליחה אי פעם להתרומם על ידי כך שהכריזה שוב ושוב שהיא מתביישת בקהל הבוחרים שלה, שהגיעה לשלטון באמצעות ניסיון בלתי נלאה להתחמק מהבסיס הרעיוני שלה, שזכתה באמון הבוחרים באמצעות לוליינות מילולית יחצנית שכל תכליתה לא להתחייב אידאולוגית לשום דבר.

אז כן, באמת הגיע הזמן לשנות כיוון. לאן? לחזור הביתה, להיות סוף סוף אנחנו-עצמנו.

מיכאל מנקין הוא מנכ"ל מכון מולד.

> כך פרשתי ממערך ההסברה בשירות ממשלה קיצונית, צינית ומסוכנת