newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אותה האש שרפה את משה סילמן ואת מוחמד אבו ח'דיר

הממשלה שלא מעוניינת לעצור את הרצח הבא של ילד בגילו של אבו ח'דיר היא אותה ממשלה שעל רקע המדיניות שלה שורפים עצמם אנשים כמו משה סילמן

מאת:

מבחינתי, האש ששרפה את משה סילמן ומוחמד אבו ח'דיר בן ה-16 היא אותה אש.

הממשלה שלא חקרה את הנסיבות שגרמו למשה סילמן לשלוח יד בנפשו כששרף עצמו בהפגנת השנה למחאה החברתית, היא גם זו שממשיכה להסית נגד העניים ולהגיד שהם לא עובדים. הם עצלנים. ככה הם במשך דורות וזו התרבות שלהם. הם לא השתנו ולא ישתנו. העניים הביאו את על עצמם את עניותם.

לפי הדיווחים האחרונים מנתיחת גופתו של מוחמד אבו ח'דיר, הוא אולץ לשתות נוזל תבערה ונשרף בעודו בחיים. הממשלה שככל הנראה לא תחקור כראוי את מותו האכזרי של מוחמד, לא תעצור ולא תידון בבית המשפט כראוי את רוצחיו, היא אותה ממשלה שממשיכה להסית עכשיו נגד הערבים ולהגיד שהם התחילו. הם הטרוריסטים האמתיים. ככה הם במשך דורות וזו התרבות שלהם. הם לא השתנו ולא ישתנו. הערבים הביאו על עצמם את השנאה והאלימות כנגדם.

זוהי המדיניות של הממשלה במשך שנים – מדיניות ששמה קצוץ על המוחלשים בחברה. מדיניות פושעת כלפי אלו שאין להם כסף ולובי בכנסת ובסך הכול רוצים לקבל את הזכויות הבסיסיות שמגיעות לכל אדם: חיים בכבוד וחיים בביטחון. חיים שבהם אתה נחשב רק משום היותך אדם.

> התושבים הפלסטינים של ישראל נמצאים תחת מתקפה

שוטרים דוחפים לקרקע מפגינה בזמן פינוי בשכונת גבעת עמל. המפגינים קראו סיסמאות ושרפו צמיגים. (צילום:קרן מנור/אקטיבסטילס)

שוטרים דוחפים לקרקע מפגינה בזמן פינוי בשכונת גבעת עמל. המפגינים קראו סיסמאות ושרפו צמיגים. (צילום:קרן מנור/אקטיבסטילס)

זוהי בעיקר קריאה לנשים, שקולן לא נשמע מספיק בשבועות האחרונים.

אתן כבר יודעות, נאלצתן להבין את זה בקושי רב, שלמדינה לא אכפת אם תגורו עם ילדיכן ברחוב. כבר ישבתן במאהלים בשנות התשעים, הייתן שם גם במחאת 2011. בסוף תמיד שלחו כוחות יס"מ לדכא את המחאה שלכן ועצרו אתכן כי דרשתן להגן על ילדיכן.

אם למדינה לא אכפת מכן ומילדיכן – הרי אתן כאזרחיות סוג ב' וג' שלה – אז למה שיהיה אכפת לה מאזרחיות סוג ז' שלה וילדיהן, בטח אם לפעמים הן רק תושבות או לא אזרחיות, ולא תהסס להרוס בניין שלם בעזה או להרוס מגורים בבית קברות בכפר הבדואי אל- עראקיב בדרום?

למדינת ישראל אין שום בעיה לפנות משפחות מזרחיות מגבעת עמל בתל אביב ללא פיצוי הולם, כדי לצ'פר את החבר יצחק תשובה ברווחים של מיליארדים. בשביל פינוי יהודים בצפון תל אביב המשטרה מקצה מסוקים משטרתיים, צלפים ומאות שוטרים. ואם זה מה שקורה בצפון תל אביב, אז ברור שלממשלה לא יהיה אכפת לפנות כפרים של בדואים בדרום. בסוף הרי יבנו מגדלים ובתי יוקרה גם בגבעת עמל וגם בשטחי הבדואים בנגב, על הריסות של גני ילדים וזיכרונות של דורות, בשביל אותם אנשים מאותו מעמד סוציו-אקונומי גבוה. המקורבים לצלחת.

> יצחק תשובה עושה את העבודה השחורה של עיריית תל אביב

נשות אל-עראקיב מגיבות להריסת ביתן ורכושן במהלך ההריסה השישים-ומשהו של הכפר הבדואי בנגב, ה-12 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

נשות אל-עראקיב מגיבות להריסת ביתן ורכושן במהלך ההריסה השישים-ומשהו של הכפר הבדואי בנגב, ה-12 ליוני, 2014. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

זו אותה ממשלה שלא משקיעה כספים כדי לבנות מקלטים בדירות של דיור ציבורי באשקלון, כי מה אכפת להם שם למעלה. הרי ראש הממשלה יגיב "בחריפות" ויפציץ את עזה בכל הכוח, גם אם זה יגרור תוצאה של טילים על יישובי הדרום. חלק מהטילים תסכל מערכת "כיפת ברזל", חלק יפגעו במקומות עבודה, בתים ואולי בגופם של התושבים והתושבות בדרום.

למה שיהיה לביבי אכפת בעצם? בכסף שבנו לו את המקלט בביתו בטח יכלו לבנות עשרות מקלטים. אלו לא הבנים שלו שמשרתים במג"ב ויישאו בתוצאות של מעשי הממשלה בעימותים חזיתיים מול נערים בגילם, זו אחותי הקטנה שמשרתת בבסיס ליד אשקלון וצריכה לרוץ למקלט אם בכלל מפעילים אצלה בבסיס את הצופר.

לא להפרדה בין דם ולדם ולא לשליטה באף עם

הפעילות החברתית שלי התחילה במחאה החברתית בקיץ 2011, מאות אלפי אנשים יצאו אז להפגין, לרוב נושאים מסרים עמומים של צדק ושוויון.

אבל עכשיו זה הזמן למחאה חברתית המונית ברורה ונחושה! כולנו צריכים לצאת עכשיו לרחובות. כולנו צריכות עכשיו להרים את קולנו ולהגיד בקול ברור וחזק, בכל אמצעי העומד לרשותנו: מספיק. אנחנו לא מכונות לחיות ככה יותר. אנחנו לא מוכנות להקריב את החיים שלנו ושל הילדים שלנו ואנחנו לא מוכנות שאף אמא תצטרך לקבור את הבן שלה.

> בין ייאוש לתקווה: מבט על המצב בחוץ

אמו של הנער שנרצח, מוחמד אבו-ח'דיר (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אמו של הנער שנרצח, מוחמד אבו-ח'דיר (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מה שהתחיל אצלי כפעילות חברתית בקיץ, הפך לשינוי טוטלי של התודעה והחיים שלי: אין דבר כזה חברתי בלי פוליטי. אין מאבק על קורת גג רק בשכונת התקווה, יש מאבק משותף על קורת גג גם ביפו, גם בדהמש, גם בשכונת ג'סי כהן בחולון וגם באל-עראקיב.

הממשלה שמדכאת את הזכות של המוחלשים בשכונות לקורת גג, הממשלה שמדכאת את האמהות החד הוריות ומקצצת להן בקצבאות הילדים היא אותה ממשלה שמפציצה בעזה כעונש קולקטיבי. השרים שמקבלים את ההחלטות לקיצוץ קצבאות ילדים, הם אותם שרים שיושבים עכשיו בבית שלהם בצפון תל אביב, ברחביה או בבית פרטי רחב ידיים בהתנחלות ומאשרים מעצרי ילדים קטנים ללא משפט, ללא אמא או אבא שלהם וללא עורכי דין.

ראיתי בפייסבוק תמונות של ילד בן 13 שעצרו אותו וגררו אותו. מה הוא עשה קודם? למי אכפת! מה הוא כבר יכול היה לעשות, לזרוק אבנים? אני רוצה לראות שלא הייתי הופכת את כל המדינה הזאת אם היו עוצרים את אחי הקטן, גם בן 13, כי הוא זרק אבנים או אמר מילה שלא באה בטוב לאיזה חייל חמום מוח, שאם הייתה לו הבחירה בטח היה בוחר עכשיו לעבוד בקיץ הזה כמדריך קייטנה של אותו ילד.

אל תטעו, הממשלה שלנו היא זו שמונעת מאיתנו לחיות בשלום ובביטחון. לסמירה מיפו וזהבה מפרדס כץ תמיד יהיה יותר במשותף מאשר שלזהבה יהיה עם יאיר לפיד או אורי אריאל. תמיד. אז בפעם הבאה, לפני שתגידו ש"אין פרטנר בצד השני", תזכרו שלמעשה כולנו באותו צד מול הממשלות שלנו ובאמת שאין לנו פרטנר בממשלה.

כמו האמרה המפורסמת – אם הם לא יתנו לנו לחלום אז אנחנו לא ניתן להם לישון. בואו ניקח את הלפידים הבוערים, ונפנה אותם כלפי המדכאים האמתיים שלנו, כלפי מי שבאמת לא מאפשר לנו לחיות. כי אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים ואחת על השנייה בשביל תקווה במקום הזה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf