newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

זחאלקה צודק: השמאל הציוני איננו בן ברית של הערבים

השמאל הציוני, שתפיסת עולמו מבוססת על דימוי "הווילה בג'ונגל" של אהוד ברק, דוקא יודע להגיד שלום יפה מאוד. השאלה היא מה הוא עושה

מאת:

כותב אורח: איאד שלאבנה

התפרצות הזעם של חבר הכנסת זחאלקה על חברת הכנסת שפיר אתמול (שני) על כך שמעולם "לא אמרה לו שלום", מבטאת במלים ובקול גבוה מגמה גוברת: השמאל הלבן, הציוני, זה של מפלגת העבודה ותנועות הלויין שלה, איבד את הערבים.

המסר שמעביר זחאלקה אל שפיר אינו מכוון ישירות כלפי חברת הכנסת ממאהל שדרות רוטשילד, אלא כלפי זהותו ופועלו של השמאל הלבן. השמאל הלבן, זה של בן גוריון, מפא"י, מרצ, פרס ורבין דווקא אומר שלום, הבעיה היא בעובדה שספק אם הוא מחוייב גם למשמעות ולתוכן.

זחאלקה טוען, ובצדק, כי הנישול, הגירוש וגניבת האדמות הן לא המצאה של הימין האידאולוגי, אלא דווקא של השמאל הליברלי, הסוציאליסטי, דור המייסדים. היה זה השמאל שהקים קיבוצים על חורבות ישובים ערביים, בחסות הפטיש והמגל. היה זה השמאל שכפה משטר צבאי על שארית הפליטה הפלסטינית בישראל במשך כשני עשורים. היה זה השמאל שקנס את האחראים לטבח בכפר קאסם בסכום של גרוש אחד. היה זה השמאל שהקים מצפים סביב ישובים ערבים בגליל, כביכול מתוך דאגה לפריפריה, אך בפועל מתוך טקטיקה גזענית של הצרת צעדי הפיתוח של הישובים הערבים.

ח"כ ג'מאל זחאלקה נואם נגד הגזענות של סתיו שפיר ומפלגת העבודה:

הווילה בג'ונגל של אהוד ברק

השמאל גם לא שינה את פניו עם בוא המשא ומתן המדיני שנפתח בועידת מדריד. ערביי 48 יודעים היום שתחת הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים" לא מסתתרת שאיפה לעצמאות פלסטינית בשטחים הכבושים, אלא גישה הדוגלת בהיפרדות מוחלטת מהמרחב בו נמצאת מדינת ישראל, לאומית ותרבותית. ערביי ישראל יודעים היום שהמשמעות של הביטוי "דו קיום" לא באה לתאר חיים משותפים, אלא חיים מקבילים. לא יהודים וערבים שחיים באותה הדירה או באותו הבניין, אלא שני עמים שגבול פיזי, תרבותי וכלכלי יחצוץ ביניהם. "אנחנו כאן, הם שם".

לא סתם היה זה אהוד ברק, ראש הממשלה האחרון מטעם מפלגת העבודה, "גיבור ישראל", שטבע את המונח "וילה בג'ונגל" בהתייחסו למדינת ישראל בתוך המזרח התיכון. ישראל, על פי השמאל הלבן, צריכה להיות וילה בג'ונגל, לא בשל חוסר היציבות הבטחונית במדינות השכנות, אלא וילה בג'ונגל ממש כמו אלו שבזימבבואה, בהן ישנה אחוזה מפוארת, אירופאית, לבנה ונהנתנית אשר מנותקת מן הסובב אותה, אך יחד עם זאת נהנית ממזג האויר האפריקאי. להיות עם ולהרגיש בלי. בלי ערבים.

הייתה זו ממשלת השמאל האקדמי, של ד"ר יוסי ביילין וד"ר שלמה בן עמי, יחד עם מרצ, שתפסה את השלטון מידי נתניהו והימין, אולי בפעם האחרונה, פיזרה הבטחות על שלום אמיתי ובאותה נשימה הייתה אחראית למותם של 13 מפגינים ערבים באוקטובר 2000. אמנם קמה ועדת חקירה ממלכתית, אך איש לא שילם את המחיר, לא המחיר המשפטי ולא המחיר המוסרי. השמאל בגד בערבים למרות הקרדיט הגבוה שניתן לברק בבחירות 99 מצדם.

התגייסות השמאל לצד הימין ומתן הגיבוי ההסברתי בעולם במהלך עופרת יצוקה מצד שמעון פרס, "חתן פרס נובל לשלום", לצד תמיכתה (השקטה) של מרצ במבצע, סתמה את הגולל על הקשר שבין השמאל לערבים בישראל.

די לנו להביט בקמפיינים של שלום עכשיו, המתריעים מפני מדינה דו לאומית, "סכנה לישראל יהודית ודמוקרטית", בכדי להבין שבבחירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית, השמאל הלבן בישראל בוחר ביהודית. השאלות על אופייה הדתי של המדינה שמורות מבחינת השמאל רק לדיונים על אוטובוסים בשבת, נישואין חד מיניים ונישואין אזרחיים.

> השמאל צריך להחליט: האם אני, כאזרח ערבי, שותף או אויב?

אז איך עובדת בשבילכם קונספציית הוילה בג'ונגל? אהוד ברק (צילום: חגי מטר)

אז איך עובדת בשבילכם קונספציית הוילה בג'ונגל? אהוד ברק (צילום: חגי מטר)

בלי הנחות לימין

עם זאת, לצד הקובלנות כלפי השמאל הציוני, אין לפטור את ממשלות הימין ובעיקר הימין האידאולוגי מהיותן קבלניות הביצוע של אותה הפרדה תרבותית ולאומית. הימין בישראל מודע לעובדה שהשמאל מחוייב למדינה יהודית לפני שהוא מחוייב למדינה דמוקרטית, ומנצל זאת בהצלחה.

אמנם הייתה זו מפלגת העבודה שהתירה את העלייה לסבסטיה, אך היו אלו אנשי יש"ע שהניחו רגליהם ויתדותיהם על הקרקע. הימין האידאולוגי בישראל היה זה שבנה את ההתנחלויות, אך ידע גם לתרגם לשמאל כי מדובר בגושי התיישבות שפינויים אינו אפשרי. הימין גם ידע לשחק את המשחק של השמאל, ובמקום להציב נבחרת משיחית עם חולצות פלנל וזקנים ארוכים, ידע שהשמאל יוכל לבלוע הייטקיסט מרעננה, קצין במגלן, וסטארטאפיסט שנראה ממש כמו כל שמאלן, רק עם כיפה קטנה באחורי הראש, ואף לקבל אדם כזה כשר החינוך. הימין האידאולוגי בישראל אמנם גזעני במהותו, אך כל עוד הוא נראה ונשמע כמלח הארץ, השמאל חי עמו בשלום.

אין להסיק מטענות הערבים כלפי השמאל שחלילה עשויים הערבים להצביע למפלגות הימין רק בשל העובדה שליבם ופיהם חד הם. אך יש להסיק כי הערבים קוראים לשמאל לעמוד לצדם כנגד ממשלות ימין קיצוניות ולא להותיר את הערבים לבדם במערכה אל מול הימין.

לבוחר הערבי כרגע אין אמון בשמאל. הוא אמנם התעורר מאוחר בהבנתו כי השמאל לא בא להביא שלום עליהם, אך מכאן כנראה גם יוכל הבוחר הערבי – ואולי בעתיד גם השמאל הציוני – להושיט יד לזרמים אחרים בישראל, כאלו הרוחשים כבוד לחיים משותפים ומעדיפים לחיות בבלוק משותף במזרח התיכון מאשר בוילה בג'ונגל.

איאד שלאבנה הוא בוגר תואר ראשון בניהול מאוניברסטית בן גוריון ובוגר תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת קולורדו, בולדר. עבד בשוק ההון בישראל ובמחקרי שוק בענפי הטלקום ומיזמים חברתיים בארה"ב. רץ למרחקים ארוכים, ומאמין שברחובות נמצאות שתי הפלאפליות הטובות בעולם.

> השבט הלבן בכיכר נשאר תקוע בניינטיז: מתנשא ולא מציע חלופה לשלטון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf