newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ידיעות אחרונות ממהרים לטהר את גידי אורשר

בעיתון הנמכר במדינה בחרו לצייר תמונה של "הכל בסדר", במקום להכיר בגזענות ובדיכוי כלפי מזרחים ולגנות אותם

מאת:

כותב אורח: ראובן נוה

אירועי השבוע האחרון החזירו אותי לשנת 1998 ולמה שכונה "פרשת אורי אור". הפרשה החלה בכתבתו של דניאל בן סימון על פגישותיו עם אור, אז ח"כ עולה ממפלגת העבודה, שבהן התלונן על המזרחים: החל מהקלות שבה הם נעלבים ועד הצורך שלהם לקבל כבוד וצ'פחות על הכתף.  דבריו עוררו סערה ציבורית, שהביאה בסופו של דבר לסיום הקריירה הפוליטית של אור.

קל לצייר את התקרית ההיא כמקרה של גזען בודד שסולק מהמערכת. למעשה, מיד לאחר הפרסום לא מעט אנשים קמו לתמוך בו ובטענותיו. עיתון הארץ פרסם מאמר מערכת שבו הציג את אורי אור כקורבן של מזבח התקינות הפוליטית וכמי שבסך הכל הביע את מורת רוחו כלפי ציבור הסובל מתחושות קיפוח וכלפי הפוליטיקאים שעושים מכך הון פוליטי. יואל מרקוס, מבכירי הפובליציסטים של העיתון, הסביר שהמזרחים עיוורים בגלל עלבון קדום ובגלל טינה לא רציונלית. אותו יואל מרקוס הגיב בהקשר אחר ליוזמה לקדם תרבות מזרחית בביטוי "תרבות ולא תרבוש" ובאמירה שישראל היא מדינה מערבית וכך היא צריכה להישאר.

> מירי רגב וגידי אורשר הם שני צדדים של אותו המטבע

גידי אורשר (מתניה טאוסיג / פלאש90)

גידי אורשר (מתניה טאוסיג / פלאש90)

לצד מי שהצדיקו את אור וראו בו קורבן, היו מי שנקטו צעד הפוך – להזדרז ולאמץ את נרטיב הסליחה של אור ולהבליט את מי ש"סלחו" לו. "ידיעות אחרונות" אף הקדיש כתבה גדולה וחיובית למסע של אור בעיירות הפיתוח וענת גוב כתבה בעיתון בהתרגשות על המרוקאים, שמסתבר שאמנם יודעים להיעלב אבל גם יודעים לסלוח. שלום שמחון, מי שהפך ליד ימינו של אהוד ברק וסיים יחד איתו את הקריירה במפלגת העצמאות האומללה, הופיע כחבר מפלגת העבודה ששמח להסביר טלוויזיונית שהוא סולח לאור על התבטאויותיו.

מוזס נגד ביטון

תיבת הפנדורה שפתח גידי אורשר בסוף השבוע מזכירה מאוד את ההתנהלות ההיא, ולא רק בגלל שבשני המקרים ראש הממשלה היה בנימין נתניהו, שקפץ כמובן על המציאה כמוצא שלל רב. אל אורשר בפני עצמו ואל דבריו העלובים אין ממש צורך להתייחס, אבל דבריו עוררו מחדש את אותן תופעות של הזדהות מחד גיסא והכחשה מאידך גיסא. דבריה של אגי משעול, שהתייחסה ל"פוליטיקלי קורקט המתהדק על הצוואר" ול"מים שהגיעו עד נפש מההסתה המזרחית", כאילו מצטטים את מאמר המערכת בפרשת אור. ודבריו של אריה רוטנברג כבר נוסחו בצורה חריפה הרבה יותר ושמו על השולחן את הטענה שרבים מאמינים בה – ש"המזרחיים נחותים מהמערביים". כמובן שהדברים גם זכו לתגובות מגנות וחריפות, ולדעתי ראויה לציון מיוחד תמר זנדברג שהציגה את דברי אורשר כהוויתם – תגובה גזענית למאבק נגד אפליית המזרחים.

אבל התגובה המאלפת ביותר לפרשה שייכת ל"ידיעות אחרונות" מיום שני האחרון. את החלק בעמוד הראשון שהתייחס לדברי אורשר ראוי ללמד בכל בית ספר לתקשורת. ראשית, הכותרת "הקרע העדתי" מדברת בעד עצמה. לא סיפור של גזענות אשכנזית נגד מזרחים, אלא סכסוך בין שני צדדים על רקע אתני, קרוב משפחה של השד העדתי שתמיד מאיים לצאת מהבקבוק.

ידיעות אחרונות עמוד ראשון על אורשר

מתחת לכותרת זו משלב העיתון ארבעה טורים, ובכוונת מכוון ברורה שלושה מהם נכתבו על ידי מזרחים. האחד תחת הכותרת "עם אחד", שמשפט הפתיחה שלו הוא שבלי האשכנזים לא הייתה קיימת מדינת ישראל, ושאי אפשר להמציא הרצל חדש (משפט שמהדהד ממנו הלעג של אמיר אור על ועדת ביטון שרוצה ללמד על "ביאליק המרוקאי" או "איינשטיין המרוקאי"). השני אכן מגנה את הגזענות של אורשר וגרבוז אבל מציג אותם כפרטים ש"מכתימים את כל המחנה", והשלישי, טור שכתבה "עיראקית גאה", ובו היא מייצגת את העמדה הבלתי נמנעת של מזרחית שמעולם לא קופחה ומציגה את המחאה המזרחית כשנאה לכל מה שהוא לא מזרחי. לצד שלושת האלה מופיע הטור של הפובליציסט הבכיר, האשכנזי, שמסביר שאין אפליה ושהקיפוח הוא תוצאה של בורות, ועל הדרך גם יורד על ועדת ביטון.

לכאורה מביא כאן העיתון קשת של דעות תחת המסגרת של גינוי דבריו הגזעניים של אורשר. למעשה הוא מתייצב בצד ששולל את ועדת ביטון וממעיט בערכה, מקפיד לציין את תרומת האשכנזים ושולל בגלוי את קיומם של גזענות או אפליה. בכך הוא מציב את עצמו הרבה יותר לצדו של אורשר מאשר כנגדו. וכל זאת תחת מראית העין של ייצוג הולם למזרחים ומתן פיתחון פה למגוון דעות. בכך חוזר העיתון על התנהלותו בפרשת אורי אור ועל המשחק הכפול שבין גינוי מי שמזיק למחנה ובין הסכמה מרומזת לדבריו.

המסקנה העיקרית מהשוואת המקרים הללו היא כמה מעט השתנו הדברים בשני העשורים שחלפו מאז פרשת אור, גם אם עוצמת הגינויים לדברי אורשר עצמם עלתה על עוצמת הגינויים לדברי אור. הגזענים הבודדים אינם בודדים כלל, והם למעשה משקפים עמדות של רבים. במקום גינוי של הגזענות המשתקפת בדברי אורשר, נראה שהמאמץ העיקרי הוא לשדר תמונה של "הכל בסדר". מן הראוי להבין, כפי שהבינה תמר זנדברג, שהתנערות אמיתית מדברי אורשר כרוכה בתמיכה במאבק המזרחי כנגד האפליה והגזענות.

ראובן נוה הוא מוסיקולוג ואיש מחשבים בהווה. פעיל בעבר בתא צ"ח באוניברסיטה העברית

> הפרסומת שחשפה את נקודות התורפה של יהודים וערבים כאחד

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf