בתחילת שנות השמונים החלה יציאה של יהודים מאתיופיה אל עבר סודן. השמועה שעשתה לה כנפים על בודדים ששנים מעטות קודם הצליחו להגיע כך לישראל, עוררה כפרים שלמים באזור גונדר להותיר הכל מאחוריהם ולצאת למסע מסוכן ועצמאי דרך סודן בתקווה להצליח להגיע לירושלים.

כשנים עשר אלף איש, אישה וילד יצאו בדרך זו. כארבעת אלפים מהם ניספו בדרך. חילוץ היהודים מהמחנות בסודן בהם התרכזו החל רק לאחר לחץ עז שהפעילו יהדות ארה"ב והממשל האמריקאי על ישראל, שבתחילה גררה רגליים. אסונם הכבד קיבל בשנים האחרונות הכרה ממלכתית ויום הזכרון לניספים מצויין בכ"ח באייר בצמידות לארועי "יום ירושלים" – כלומר היום (ראשון).

לא מעט חברים ומכרים שלי הגיעו לכאן מאתיופיה במסעות המוות מסודן. לא פעם הרגשתי ששיחה איתם על מה שעברו שם כמעט בלתי אפשרית. "בחיים לא תבין ואני בחיים לא אצליח למצוא מילים לתאר", אמר לי פעם חבר במשפט שהעביר בי צמרמורת , כי צילצל מוכר כל כך וזרק מיד גם לתקופה אחרת, לאסון קולקטיבי אחר, שגם מי שניצל ממנו לא יכל או רצה לתאר, ומי שחיו כאן לא מאד רצו להקשיב.

"עברנו שואה בדרך", תאמר לי עוד רגע מריטו ג'מברו, ששרדה את המסע והסכימה להתראיין ולספר את סיפורה: "אין כמעט משפחה שהגיעה שלמה. אם באירופה זו הייתה שואה מידי אדם, אצלנו זו הייתה שואה בידי אלהים. רצון שמיים. אלפים איבדו ילדים, אחים, הורים, בני משפחה שאפילו לקבור לא היה להם איפה".

> חטיפת ילדי תימן: לשבור את קשר השתיקה של הרופאים

אכלנו בוץ כדי להרטיב את הגרון

אז איפה ומתי מתחיל סיפור המסע שלך ושל משפחתך, מריטו?

"הסיפור שלנו מתחיל הרבה שנים לפני הרגע ההוא בשנת 1984, שבו אני ובעלי ובתנו התינוקת עוזבים את הכפר אמבובר באזור גונדר, בו גרו רבים מיהודי אתיופיה, ומתחילים ללכת. מאז שנולדתי ואני זוכרת את עצמי זה מה שידעתי: שאנחנו יהודים, ושאנחנו צריכים להגיע לארץ ישראל, לירושלים, וזהו. זה לא התחיל פתאום. זה היה שם תמיד. על זה אנשים גדלו, בזה הם האמינו ולזה הם התפללו.

"היו פה ושם נסיונות להגיע לארץ עוד לפני העליה הגדולה. הסכנה ביציאה למסע הזה התחילה עוד באתיופיה. אתה צריך להבין שאתיופיה הייתה אז מדינה סגורה. אף אחד לא יתן לך דרכון, ומי שנתפס מנסה לחצות את הגבול מוכה ונזרק לכלא. לאורך כל הדרך לגבול עם סודן ארבו שודדים. מי שהיה להם מזל היו אלה שרק נשדדו ממעט הכסף והרכוש ולא נפגעו פיזית או איבדו בני משפחה. מקרי האונס וחטיפת הילדים היו הזוועה האמיתית בדרך".

איך בכלל אשה צעירה אוזרת אומץ לצאת למסע מסוכן שכזה?

"זה לא היה פשוט. הנסיון הראשון שלי לחצות את הגבול כשל. אני זוכרת שיצאתי תחילה עם קבוצה קטנה, 25 איש, ללא מורה דרך אל עבר הגבול עם סודן. קרוב לגבול נתפסנו, הוחזרנו ונכנסנו לכלא, שם ישבתי שנה.

"אחרי שהשתחררתי והתאוששתי שנתיים מהחוויה הקשה בכלא, יצאנו שוב לגבול, הפעם בקבוצה גדולה של 350 אנשים מעל גיל חמש עשרה, והרבה ילדים קטנים, מלווים במורה דרך. הייתי אז כבר נשואה ועם תינוקת בת כמה חודשים ובהריון. נפרדתי מהמשפחה במחשבה שסיכוי גדול שלא נתראה שוב. ההורים שלי היו אנשים מבוגרים, הם לא יכלו לעמוד במסע כזה והמתינו לדרכון.

"יש פתגם אתיופי שאומר שלהיפרד זה כמו למות. אני זוכרת שארזתי שני ככרות לחם לדרך, זה כל מה שיצאתי איתו. לא עברנו מרחק גדול והם נלקחו ממני בכוח. מכר של בעלי שפגש בנו במקרה מעט אחר כך הושיט לנו שקית עם גרגרי תירס קלוי ומהם התקיימנו לאורך ימי המסע המפרך".

> העולם מחכה שמדינת היהודים תכיר ברצח העם הארמני

כמה זמן נמשך המסע אל הגבול? 

"תשעה ימים ולילות בהם הלכנו בלי הפסקה, ישנים בערך שעה בלילה כשאנחנו מסתתרים בתעלה לצד הדרך. אולי היה זה גודל הקבוצה שקצת שמר עלינו. אנשים בקבוצה נשדדו לאורך המסע, אבל יחסית לזוועות שאני יודעת שעברו אחרים, היה לנו מזל.

"אני זוכרת רגע מפחיד במיוחד של קרב יריות בין קבוצת שודדים ומורה הדרך שלנו, שהצליח במאמץ רב להבריח את השודדים. באחת המנוחות שלנו הדביקה אותנו קבוצה קטנה שאיבדה שלושה אנשים שנורו על ידי אותם שודדים.

"כשהתקרבנו לגבול עם סודן מורי הדרך סימנו לנו את הדרך להמשיך בה לעבר הגבול ועזבו אותנו. את קטע ההליכה האחרון המשכנו ללכת לבד בצמא כבד. באיזשהו מקום קרוב לגבול הגענו למקור מים קטן, שבקושי נבעו ממנו מים. התחלנו פשוט לאכול את הבוץ כדי להרטיב את הגרון. בסופו של דבר הצלחנו לעבור את הגבול לסודן, הפעם בלי להתפס".

הטיסו לארץ קודם כל את מי שהיו להם קשרים

וכשאתם מגיעים לסודן מישהו מחכה לכם שם? אתם יודעים לאן ללכת?

"אם הדרך בתוך אתיופיה הייתה קשה ומסוכנת, הרי שבתוך סודן היא הפכה סיוט. אני זוכרת את הרעב הנורא, והחום הכבד, פשוט הולכים והולכים בלי לדעת לאן, או אם יש מישהו שמחכה לנו בכלל. הולכים בלי אוכל וכמעט בלי מים. מעט המים שכן מצאנו היו מזוהמים ואנשים התחילו לחלות.

"בתי התינוקת שהיתה אז בת כחצי שנה חלתה מאוד. הפסיקה לאכול ולשתות. איבדה משקל. חיכיתי רק מתי היא תמות. אני זוכרת שברגע של יאוש נדרתי שם לאלהי כל שלוש הדתות, שאם הבת שלנו תצליח לשרוד ונגיע בשלום לישראל אעלה לירושלים ואתרום שם במקומות הקדושים, רק בבקשה אלהים, בבקשה אל תקח לי את הילדה.

"בתוך סודן חיינו באוהלים במחנה פליטים בתנאים מאוד קשים. אני זוכרת את האימה. באדמת המדבר מרוב החום והיובש היו נפערים בורות והיו יוצאים מהם נחשים, זה היה נורא. ידענו שיש סוכנים ישראלים בתמונה אבל לא ראינו אותם או יכולנו לדבר איתם. אסור היה לנו לספר שאנחנו יהודים או שאנחנו בדרך לישראל. סיפרנו למקומיים שיש רעב ומלחמה באתיופיה".

"הייתי נערה צעירה בת 15 כשיצאתי למסע הזה", מתערבת אחותה של מריטו, אביבה, שעד עכשיו הקשיבה בשקט מהצד. "המשמעות של להיות נערה או אשה לא נשואה במקום שהוא לא שלך היא שפשוט חוטפים אותך ואונסים אותך. זה קרה לידנו.  אני זוכרת אימה שלא נגמרת. הייתי צריכה להעמיד פנים שאני נשואה לקרוב משפחה ששמר עלי.

"באחד מימי המסע קבוצת שודדים שפגשנו סימנה אותי, ודרשה לקחת אותי. זה היה נורא. קרוב המשפחה הבריח אותי ליער והושארתי שם לבד. כשבא להחזיר אותי נתפסנו שוב. לא יודעת איך הצלחתי לברוח מהם בריצה מטורפת,  לקחתי ממישהי בגדים מסורתיים ומטפחת והחזקתי תינוק על הגב ונטמעתי בתוך שורת ההולכים. הם חיפשו חיפשו ובסוף התייאשו והלכו. כך ניצלתי".

תקופת ההמתנה במחנה בסודן היתה רצופת אי ודאות. מריטו מספרת על אנשים שהוטסו לארץ על פי מידת הקרבה והקשרים שהיו להם. אחרים נשארו חודשים ולעיתים גם שנים. וחלקם חזרו מיואשים לאתיופיה. בתום כמעט שלושה חודשים לאחר שבעלה הפך עולמות הוסעו לחרטום ומשם תחת מעטה חשאיות הוטסו לאתונה וממנה לישראל.

"בנס הצלחנו להציל את הילדה. הרופא שקיבל אותה בבית החולים לא האמין שאפשר לעשות משהו. חשב שהבאנו לו גופה. שבוע היתה תלויה בין חיים למוות אבל ברוך השם אוששו אותה שם והיא חזרה לעצמה וניצלה. היום היא בת שלושים ושתיים".

> משפחת סלמסה שוברת את קוד השתיקה של יוצאי אתיופיה

באתיופיה ידענו מחסור – אבל לפחות הייתה קהילה

אפשר בכלל להתאושש מטראומת מסע כזו ?

"תראה, אני חושבת שזה שאלהים שמר על המשפחה שלי ובסופו של דבר הצלחנו להגיע לכאן בלי להחסיר אף נפש בדרך – עושה את זה קצת יותר קל. לקח לי זמן להתאושש אבל יש משהו מנחם בעובדה שכולנו כאן. אני מרגישה עשירה.

"אבל משפחות רבות קברו בני משפחה במסע. אין כמעט משפחה שהגיעה לכאן מאתיופיה ולא השאירה מישהו בדרך. כל אחד נתן מישהו. השכן שלנו לאוהל בסודן שיצא לדרך עם כל המשפחה, שבע נפשות, איבד שם את כולם. את אשתו, את הבת הנשואה ובעלה, את ילדתם התינוקת. בסופו של דבר הוא הגיע לארץ לבד. אפילו קברים לבכות עליהם לא היו לו".

אני שואל את מריטו על החיבור בין סיפור המסע הזה לבין החיים כאן והמחאה שהתפרצה בשבועות האחרונים. "אתה יודע, חשבנו שנגיע לפה והכל יהיה טוב, שנרגיש שהגענו הביתה", היא אומרת. "אבל כאן יש את ההתמודדות היומיומית עם גזענות ואפליה ועם האלימות המשטרתית כלפי הילדים שלנו. אין יום שאני לא נתקלת בזה, ברחוב, או בעבודה, וזה כואב.

"ההפגנות האלה היו חייבות לקרות. מציקים לך ומציקים לך, בסוף תתפרץ. אני עצמי לא הפגנתי, אבל אני מרגישה שיש כאן דור חדש שנולד פה ומרגיש ישראלי לכל דבר ולא מוכן שיתייחסו אליו יותר בגזענות.

"לפעמים כשאני חושבת על זה אני שואלת את עצמי למה היינו צריכים לעבור את כל המסע הקשה הזה. באתיופיה ידענו מחסור, אבל חיינו בקהילה חזקה, והתקשורת בין אנשים התנהלה מתוך כבוד, עדינות, נדיבות לאחר. מה נשאר מכל זה כאן? במקום זה נפגשנו בגסות וכוחנות שאי אפשר להתרגל אליהן. פה עד שאתה לא צועק לא מבינים אותך בכלל. לא מקשיבים למה שכואב לך".

> המאבק הכפול של נשים אתיופיות ישראליות