newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

האם כל ילד שזורק אבן הוא טרוריסט?

משפטנים צבאיים ואזרחים התכנסו לדון בסוגיה כבדת משקל: "מעורבות ילדים במעשי טרור". איך הגיעו מזה להפגנות בירושלים? ולמה לא דיברו על "ילדים חיילים", המונח הרווח בעולם לגבי התופעה? התשובה, אולי, בגדנ"ע

מאת:

כותבת אורחת: סמדר בן-נתן

יום העיון תחת הכותרת "מעורבות ילדים במעשי טרור", שהתקיים לפני כשבועיים (29.10) במרכז הבינתחומי בהרצליה מטעם המכון למדיניות נגד טרור, הציג כותרת מבלבלת. מה ההקשר שבו נדונה מעורבות קטינים בטרור – למה מתכוונים כאן כשאומרים טרור? האם עלינו לפחד יותר מילדים המעורבים בו? לגנות אותו על ההשחתה המוסרית שבגיוס קטינים? לסייע לקטינים שנלכדו בציפורניו? או שמא להעניש אותם בחומרה ולא לחסוך את שבטנו?

הבלבול גבר לנוכח העובדה שיום העיון התקיים לרגל מלאת חמש שנים להקמת בית המשפט הצבאי לנוער באיו"ש. עצם העובדה שכאן בישראל ובשטחים שבשליטתה מועמדים לדין קטינים בפני בית משפט צבאי, כבר כמעט חמישים שנה, הייתה צריכה לעורר בושה ומבוכה. אף על פי כן, הכותרת "בית המשפט הצבאי לנוער" משמשת למערכת המשפט הצבאית בשטחים מקור לגאווה.

המושב שעסק בבית המשפט הצבאי לנוער היה עוד אחד ממופעי הטפיחה העצמית של השכם של מערכת המשפט הצבאית, והשתתפו בו נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, נתנאל בנישו, הנשיא לשעבר, אהרון משניות, נשיאת בתי המשפט לנוער בישראל, השופטת גלית ויגוצקי-מור, ומר רז נזרי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה.

בכירי מערכת המשפט האזרחית הבהירו עד כמה עמוקה מעורבותה של מערכת המשפט בישראל בגיבוש הסדרי החקיקה הצבאית בשטחים ובתחזוקת הכיבוש, לרבות מראית העין הנאורה והמתקדמת שכאן כה עמלים על קידומה. למען הסר כל ספק, עדיף כמובן לשפוט קטינים בבית משפט צבאי לנוער ולא בבית משפט צבאי של מבוגרים, אך שניהם כאחד איומים ונוראים, ומהווים רק אפס קצה של חייהם הבלתי נסבלים של ילדים ונוער בשטחים הכבושים, כבר כמעט חמישים שנה, תחת שלטון צבאי דורסני ודכאני.

> מאות עצורים בשל הפגנות, עשרות מהם קטינים ופעילים פוליטיים

שוטר מג"ב רודף אחרי ילד, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

שוטר מג"ב רודף אחרי ילד, ירושלים (יותם רונן / אקטיבסטילס)

אך יום העיון לא עסק, על פי כותרתו, בשאלות של שיפוט נוער, אלא במעורבותם של קטינים בטרור. הרצאת הפתיחה של ד"ר בועז גנור, מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור, הציגה סרטונים מפחידים בליווי המוסיקה המתאימה על ילדים המגוייסים לשורות דאע"ש וג'בהת אל נוסרא, אך עיקרו של הדיון עסק בילדים פלסטינים כאן אצלנו, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, המעורבים בעיקר ביידוי אבנים ובהשתתפות במה שקרוי '"הפרות סדר".

גנור אכן עשה את ההבחנה המתבקשת ואמר, כי לא כל יידוי אבנים ייחשב טרור. רק פעולה המונחית ומכוונת על ידי ארגון טרור להשגת מטרות פוליטיות תחשב טרור, ואילו פעולה ספונטנית ולא מכוונת לא תענה להגדרה הזו. זה בהחלט אחד הקריטריונים המרכזיים, אך השאלה החשובה הזו, שהייתה צריכה לעמוד במרכזו של הדיון, ננטשה בהמשך כליל ובאופן מכוון על ידי כל הדוברים, שהמשיכו לדון בהפגנות האלימות בירושלים תחת אותה כותרת.

בלבול מונחים מכוון

החוכמה העיקרית בבחירת הכותרת הייתה החיבור שבין השיפוט הבעייתי של קטינים בבתי המשפט הצבאיים, וגם באלו האזרחיים, בשל עבירות הקשורות למאבק הפלסטיני בכיבוש, לבין הדיון המתקיים בעולם ובמשפט הבינלאומי ביחס למעורבות קטינים בלחימה. כן, בלחימה, ולא בטרור, או במחאה, או בהתנגדות לדיכוי ולכיבוש.

המדיניות הבינלאומית המתפתחת בנושא ילדים לוחמים (child soldiers) אינה מבחינה בין לחימה בשורות ארגון טרור ללחימה בצבא של מדינה. היא מבקשת להרחיק ילדים וילדות, נערים ונערות, מגיוס ללחימה באשר היא, בין תוך השתתפות פעילה בלחימה או תוך תמיכה עקיפה בכוחות לוחמים, דוגמת ילדות ונערות המשמשות כנשות ושפחות לוחמים, תופעה שזכתה לכינוי bush wives. במבט כזה, גם הפנימיות הצבאיות וחוגי ההכנה לצה"ל למיניהם פתאום נראים הרבה פחות מובנים מאליהם.

> בוקר מול ערמת פרוטוקולים מחקירות ילדים

חיילים עוצרים ילדה (אקטיבסטילס)

חיילים עוצרים ילדה, נבי סאלח(אקטיבסטילס)

התובנה המרכזית העומדת ביסוד האיסור על גיוס ילדים לוחמים היא כי ילדים כאלו מנוצלים, הופכים לקרבנות וסובלים מנזקים נפשיים וחברתיים חמורים במיוחד, ואינם יכולים לשאת באחריות מלאה למעשיהם כלוחמים. השיפוט המוסרי אינו מפותח דיו עדיין בגילאים אלו (וגם לא בגילאים מאוחרים יותר, עד גיל 22 כפי שחזרה ואמרה השופטת ויגוצקי-מור), והתלות במבוגרים מקלה על גיוסם של נערים צעירים להשתתפות בלחימה וגם במעשי זוועה שהיו מעוררים רתיעה בקרב מבוגרים רבים.

השילוב הזה בין קרבן למעוול, המגולם בילד הלוחם, הופך את הנושא למורכב כל כך. האופן שבו בחרו להתמודד עם תופעה זו בבית המשפט הפלילי הבינלאומי הוא קודם כל להגדיר גיוס ילדים מתחת לגיל 15 ללחימה או לצבא סדיר, כפשע מלחמה. במקביל, סמכות בית המשפט הפלילי הבינלאומי הוגבלה לבוגרים מגיל 18 בלבד. בבית המשפט המיוחד שהוקם לאחר מלחמת האזרחים בסיירה לאון, לחימה שבה השתתפו ילדים ונערים, גיל המינימום לאחריות פלילית נקבע ל-15 שנה. בפועל, מדיניות התביעה בבית המשפט הזה הייתה שלא לשפוט נערים מתחת לגיל 18. המאמץ התמקד במבוגרים שגייסו את אותם הילדים.

למי אכפת מתנאי החיים של ילדים

האם הצעות כאלו נדונו במערכת המשפט הצבאית? נראה שלא. במציאות שבה למרות שגיל המינימום לאחריות פלילית הוא 12, ילדים בני 10 ו-11 נעצרים על ידי חיילים בני 18 ו-19, שהתחנכו לשירות צבאי מגיל הגן, דיון שכזה נשמע הזוי. הנציגה המיוחדת של האו"ם בנושא ילדים במצבי לחימה מציגה נתונים מדאיגים אודות המצב בישראל ובגדה המערבית, תוך שהיא מציינת את המספרים הגדלים של ילדים פלסטינים שנהרגים בלחימה באזורנו, שנעצרים, וכאלו הסובלים מיחס משפיל ולא אנושי, כמו גם מציינת מספר מדאיג של ילדים יהודים שנפצעו, ופעולות של צה"ל המכוונות נגד בתי ספר או נערכות בקרבתם.

הדיבור על ילדים-לוחמים וילדים בשירות הטרור נשמע נאור יותר וטוב יותר מהדיבור הרגיל על אכיפת החוק ויד הברזל כנגד ילדים זורקי אבנים ומפרי סדר. חוסר ההבנה לגבי משמעותן של הקטגוריות האלו עוזרת ליצור את הבלבול. אבל אין לטעות: מה שמטריד את המכון למדיניות נגד טרור או את השלטון הצבאי בשטחים אינו תנאי החיים הבלתי אפשריים של ילדים בגדה המערבית, במזרח ירושלים או ברצועת עזה, וגם לא בשדרות, תנאים שיכולים להוליד ניצול ואכזריות. זוהי עוד מערכה במסע יחסי הציבור של הלוחמה בטרור והכיבוש הנאור, על גבם של הילדים שלאיש כאן לא אכפת מהם.

סמדר בן-נתן היא עורכת דין עצמאית בתחום זכויות האדם ומשפט פלילי, תלמידת דוקטורט בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת תל אביב, חוקרת בתי משפט צבאיים

> "כשביקשתי ללכת לשירותים אמרו לי להשתין במכנסיים": עדויות מחדר חקירות הילדים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf