יש מתנחלים עניים, והם לא האויבים שלי

כותב אורח: נדב פרץ וייסוידובסקי

ביתר עילית היא היישוב היהודי העני ביותר בדירוג החברתי-כלכלי של הלמ"ס. היא ממוקמת במקום החמישי בדירוג היישובים, כשאת ארבעת המקומות הראשונים מאכלסות עיירות בדואיות. ההכנסה הממוצעת לשכיר בעיר בשנת 2012 הייתה 4,307, קצת יותר מחצי מההכנסה הממוצעת לשכיר בישראל.

אין לנו נתונים על חוסר ביטחון תזונתי לפי ישוב, אבל ניתן להעריך, על ידי הצלבה של נתוני הביטוח הלאומי ונתוני הלמ"ס, שבביתר עילית יש לפחות 2,500 ילדים שסובלים מחוסר ביטחון תזונתי חמור – כלומר, לא אכלו כלום במשך יום שלם אחד לפחות בשנה האחרונה.

נזכרתי בנתונים האלה כשקראתי את תקציר הראיון שנתנה יעל דיין ל"ליידי גלובס", שבו היא מצוטטת כאומרת:

במקום להיות מדינת רווחה כמו שתכננו, הפכנו למדינה קפיטליסטית-מתנחלת. סדרי העדיפויות התהפכו. ההשקעה בהתנחלויות היא בלי פרופורציה. סיפוק הצרכים של אזרחי מדינת ישראל בתוך הקו הירוק נדחק לגמרי. […] תשאלי את עצמך, למה בשטחים אין מעמד ביניים שיוצא לרחובות עם עגלות, עם שבעה ילדים, שאומר 'אין לנו', למה שם אין ילדים רעבים?

יש כאן מעמד ביניים נורמלי, של שכירים, שלומדים ועובדים, מגיעים להישגים, רוצים לגדל ילדים, ולא סומכים על המדינה שתגדל אותם. מצד שני, יש לך חברה שלמה, בסדר גודל של עיר, ולהם אין רעבים ונזקקי רווחה. איך לכולם שם יש דיור מסודר? המקומות האלה מוצצים לנו את הדם.

אז קודם כל, כדאי להכיר לגברת דיין את המציאות: בהתנחלויות יש הרבה ילדים רעבים. יש שם הרבה נזקקי רווחה. הרבה יותר מאשר בעירה, תל-אביב (בלי להקל ראש, כמובן, במצוקתם של התל-אביבים שחיים בעוני). אגב, אפילו מחאת עגלות ברחובות הייתה שם.

נו, תגידו, אז התבלבלה. חשבה שאין ילדים רעבים, והנה יש. חשבה שאין נזקקי רווחה, ומחלקות הרווחה מלאות. אז מה? למה לנו לטרוח בדבריה של פוליטיקאית לשעבר?

משום שילדים רעבים בהתנחלויות מקלקלים את התזה שיעל דיין מנסה לבנות כאן, תזה מוכרת לעייפה מבית המדרש של דב לאוטמן, עמרי פדן ושאר בעלי ההון התומכים בהיפרדות מהפלסטינים (לא, שמאל הם לא). את התזה הזו מתמצתת דיין בציטוט אחר מהראיון:

במשך שנים הממשלה השתגעה וניתבה את הכספים שלנו למחוזות הזויים לגמרי. אם לא היינו נדבקים בקדחת האימפריאליסטית-פשיסטית, איכות החיים הייתה אחרת. החינוך והרווחה היו מושקעים יותר, שלא לדבר על התשתיות. אם את עושה כביש מכלום לכלום, אז את לא עושה רכבת קלה בתל אביב, זה הסיפור.

כלומר ה"סיפור", לפי דיין, הוא שאם רק לא היינו שופכים את כל הכסף שלנו על ההתנחלויות, ודואגים שהמצב הכלכלי שם יהיה כל כך נפלא כמו בביתר עילית, אז היה לנו כסף לשקם את מדינת הרווחה הקורסת בצד המערבי של הקו הירוק.

וכדי להבין מדוע היא מספרת לנו את הסיפור הזה, ראוי להיזכר מיהי יעל דיין, ומה עשתה כפוליטיקאית. תפקידה האחרון בפוליטיקה, נזכיר, היה לשמש כיו"ר מועצת העיר תל אביב מטעם סיעתו של רון חולדאי, ולפני כן כסגנית ראש העיר. חולדאי הוא האיש ששיתף פעולה עם ההון באופן עקבי בדחיקת אוכלוסיות מודרות מהמרחב הציבורי בתל אביב-יפו. בתפקידה הקודם כחברת כנסת הייתה חלק ממחיקת כל אלמנט סוציאל-דמוקרטי מהאג'נדה של מרצ.

אז לא, גב' דיין, הסיבה שתושבי גבעת עמל נותרו חסרי בית היא לא ההשקעה המטורפת בתושבי ביתר עילית. הסיבה היא שרון חולדאי, הבוס שלך לשעבר, עשה הכל כדי שבעלי הון יוכלו לנשל אותם מבתיהם כדי לבנות מגדלים לבעלי הון אחרים. ובאופן כללי יותר – הסיבה לקריסת מדינת הרווחה הישראלית היא לא ההשקעה באיכות החיים בהתנחלויות. הסיבה היא ההפרטה המתמשכת והעקבית של נכסיה של מדינת ישראל לידיהם של קבוצה מצומצמת של בעלי הון, רבים מהם ידידייך.

למען הסר ספק, אבהיר כי גם לשיטתי, מדיניות ההתנחלות היא מדיניות פושעת, שכרוכה בנישול שיטתי ופוגעני של פלסטינים מאדמותיהם. אלא שמרבית תושבי ההתנחלויות אינם נערי הגבעות הסטריאוטיפיים, כורתי הזיתים ומרעילי הכבשים. מרביתם הם ישראלים קשי יום, שהגיעו לגור מעברו המזרחי של הקו הירוק לא מתוך אידיאולוגיה נחרצת, אלא מתוך מצוקה אמיתית. וגם אותם נערי גבעות אינם הבעיה האמיתית – הבעיה היא מדיניות ממשלת ישראל. היא זו שיצרה את התנאים שעודדו הן את הראשונים והן את האחרונים.

המתנחלים אינם אויבי, למרות שרובם המכריע מחזיק בעמדה פוליטית שאני תופס כמסוכנת. הם ישראלים כמוני, בני הקהילה הפוליטית שלי, שזכאים לזכויות – גם לזכויות חברתיות – כמו יתר החברים בקהילה הזו, במקביל לחתירה הפוליטית לסיום מפעל ההתנחלות הפוגעני והגזלני, בין אם בדרך של פינוי (הוגן!) או בדרך של הסדרה.

ד"ר נדב פרץ וייסוידובסקי, מרצה למדיניות חברתית בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון