newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

יש הבדל אחד חשוב בין זורקי אבנים יהודים וערבים

נערים יהודים שתוקפים ערבים עושים זאת במחאה גזענית נגד ערבים. ערבים מוחים נגד הכיבוש. אלה סיבות שונות באופן קיצוני, ולכן גם הפתרונות הדרושים הם שונים. מאמר תגובה

מאת:

כותב אורח: נדב פרץ וייסוידובסקי

מור הרניק בלום מציעה במאמרה, "התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות", שפורסם היום בשיחה מקומית, מענה לאלימות של נוער בירושלים – יהודי וערבי כאחד. התשובה שהיא מציעה היא החלפת הטיפול באמצעות מערכת אכיפת החוק בטיפול באמצעות מערכת הרווחה, ובפרט – שיקום של אותם נערים ופתיחת העתיד שלהם, שהיה סגור עד עכשיו.

אם ננסח מחדש את טענתה של הרניק בלום נוכל לראות שהיא טוענת שטיפול בנוער מנותק הוא אמצעי אפקטיבי למאבק נגד מחאה עממית. עם האבחנה הזו אין לי אלא להסכים – אלא שאז עולה השאלה, האם ראוי להילחם כנגד המחאה העממית המדוברת? האם כל המחאות העממיות זהות, וכולן פסולות אפריורית?

הפתרון שמציעה הרניק בלום הוא פתרון שהוא הן אפקטיבי יותר והן הומני יותר מאשר הפתרון המקובל במקרים כאלה, זה שהממשלה החליטה שוב לנקוט בו למרות שהוכח שהוא אינו אפקטיבי. אכיפה אגרסיבית תביא לתחושת רדיפה, שתביא בתורה להתגברות האלימות. מערכות שיקום יעילות וטובות יתנו עתיד לנערים, ובכך גם ישפרו את תנאי חייהם וגם יגרמו להם להסס לפני שהם מסכנים עתיד זה, ויש סיכוי טוב שאף יפחיתו את רמת האלימות.

> התשובה לאבנים היא שיקום לנערים, לא החרפת האלימות

מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מתנחלים זורקים אבנים ליד חייל, נבי סאלח, 2010 (יותם רונן / אקטיבסטילס)

עם זאת, אני חלוק עם הרניק בלום על הגדרת הבעיה, ובפרט על הכריכה של נערים יהודים וערבים יחד. אמנם גם אלה וגם אלה עוסקים בהפרת הסדר הציבורי, אולם אי אפשר להתעלם מכך שהם עושים זאת מסיבות שונות לחלוטין. בעוד נערים יהודים מפרים את הסדר הציבורי במחאה לאומנית-גזענית נגד נוכחותם של ערבים במרחב הציבורי, נערים ערבים עושים זאת במחאה נגד הכיבוש. אלו שתי מטרות שונות מהותית, ואי אפשר להתייחס אליהן כאילו הן זהות.

המאבק נגד כנופיות להב"ה דרך מועדוניות ויום לימודים ארוך הוא מאבק מבורך – גם בגלל שהוא מעניק עתיד לנערים חסרי עתיד, וגם משום שהוא מונע מגופשטיין וחבר מרעיו את הדלק שהם זקוקים לו על מנת להבעיר את להבתם הגזענית.

בניגוד לזאת, המאבק נגד "האינתיפאדה הירושלמית" באמצעות מערכת הרווחה הוא בעייתי. הוא אמנם מעניק עתיד מסוים לנערים שחסרים כל עתיד – ובכך אין ספק שהוא עדיף על יחידות הצלפים שהן הכלי המועדף על נתניהו – אבל מטרתו היא, בסופו של דבר, למנוע התקוממות נגד הכיבוש של מזרח ירושלים.

וחשוב לזכור שלא ניתן לנתק את אופיו של המאבק העממי מסיכויי ההצלחה של ניסיון השיקום. הנערים שחוברים לגופשטיין שייכים, אמנם, לקבוצות מודרות בחברה היהודית, אבל גם כך הם זוכים לפריבילגיות רבות שנערים פלסטינים ממזרח ירושלים לעולם לא יוכלו להשיג.

כולנו יודעים, הרי, שתכניות שיקום לנערים פלסטינים לעולם לא יתוקצבו באותה מידה כמו תכניות לנערים יהודים; וגם אם יתוקצבו באופן זהה, העתיד של נער פלסטיני, ובפרט נער פלסטיני חסר אזרחות ממזרח ירושלים, מוגבל ומצומצם בהרבה מעתידו של נער יהודי, גם נער יהודי ששייך לקבוצה מודרת.

והפערים האלה נובעים ישירות מהדברים שעבורם נאבקים הנערים הפלסטינים. כל עוד נמשך הכיבוש, כל עוד פלסטינים הם אזרחים סוג ב' (או ג', או ז', תלוי היכן הם מתגוררים) – טווח האפשרויות של פלסטינים יהיה מוגבל באורח מבני לעומת טווח האפשרויות של יהודים.

לכן, אני מצטרף לקריאתה של הרניק בלום להקצות משאבים משמעותיים למאבק בהשתוללות הגזענות בירושלים דרך תכניות לנוער מנותק; המאבק ב"הפרות הסדר"' של פלסטינים צריך להיעשות דרך מתן עתיד ותקווה לא לנערים הספציפיים העוסקים במאבק זה, אלא דרך מתן עתיד ותקווה לעם הפלסטיני (ולזה הישראלי) דרך חתירה לסיום הכיבוש וסיום הסכסוך.

ד"ר נדב פרץ וייסוידובסקי, מרצה למדיניות חברתית בביה"ס לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון

> כך משתלטים פעילי להב"ה על מרכז ירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf