מפחדים מחלוקת ירושלים? לקפריסאים בניקוסיה זה דווקא עבד
רגע לפני שחוגגים את יום איחוד ירושלים, שווה להסתכל על מה שקורה באי השכן. ניקוסיה, בירת קפריסין, מחולקת כבר ארבעים שנה, ונראה שזה עושה לה טוב
כותב אורח: אלדד ברין
ירושלים היא לב-לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לדעת רבים. כשהדברים מגיעים לשאלת עתידה של ירושלים נדמה שיש ייצוג לכל קשת הדעות והפתרונות האפשריים, אולם נדמה כי לפחות בקרב הישראלים הפתרון האחד שאינו מקובל על מרבית הציבור הוא חזרה למצב של עיר מחולקת. זאת, גם אם החלוקה מחדש תיעשה, ברוח "מתווה קלינטון" משנת 2000, בהתחשב במציאות הגיאוגרפית-דמוגרפית החדשה שנוצרה ב-48 שנות בנייה והתנחלות יהודיות ברחבי ירושלים השלמה והמאוחדת (עיר ששטחה המוניציפלי גדול, למרבה הגיחוך, מזה של פריז).
הרתיעה מחלוקת העיר נובעת משלילת כל ויתור על ריבונות ישראלית מוחלטת על מוקדי-קדושה כגון הכותל המערבי והר-הזיתים (הריבונות הישראלית האפקטיבית על הר-הבית הרי לא ממש קיימת), אך גם מחשש ממגורים בסמיכות לגבול עוין (נאמר, בין פסגת-זאב לבין בית-חנינה, או בין תלפיות-מזרח לצור-באהר).
כותב שורות אלו חזר לאחרונה מביקורו השלישי בניקוסיה, בירתה המחולקת והשסועה של קפריסין השכנה. מחולקת? בהחלט, על-ידי גדרות תיל, חביות מלאות בטון וחיילים חמושים, מאז הפלישה התורכית וכיבושו של שליש מן האי – וחצי מבירתו – ב-1974. שסועה? לא ממש, שכן בניגוד לביקור הראשון (1997), וביתר-שאת מאז הביקור השני (2006), נגלתה לעיני עיר שחלוקתה הפיזית ארוכת-השנים לא מעידה כהוא זה על מידת "מאוחדותה" בפועל.
> ירושלים זקוקה לפתרון מדיני, לא להתערות מדומיינת של הפלסטינים
גדר גבול, ניקוסיה (John Higgins CC BY-NC-SA 2.0)
חלוקתה של ניקוסיה באה לאחר עשור (1963-1973) של אלימות קשה על רקע אתני בין הקפריסאים-היוונים לקפריסאים-התורכים. היא צילקה אמנם את העיר העתיקה הציורית שלה, המוקפת חומה ימי-ביניימית (ממש כמו בירושלים), ואת פרבריה החדשים, בהעבירה גבול פיזי כעור שלאורכו בתים נטושים, עזובה והזנחה (ושוב: ממש כמו בירושלים שלפני איחודה). אבל היא גם הביאה ל"הפרדת כוחות" הכרחית ומבורכת בין שתי קבוצות אתניות עוינות, שביניהן זרם נהר של דם רע.
הקהילה הבינלאומית מעולם לא נתנה הכרה למציאות הגיאו-פוליטית החדשה הזו, אבל במקביל תמכה – ברמת השלטון המקומי בשני חלקי העיר וברמת התושבים עצמם – בפעולות ופעילויות לשיתוף-פעולה ולקירוב-לבבות. אלו נשאו פרי, שספק אם היה מבשיל לולא ההפרדה הפיזית: כיום המעבר בין שני חלקי ניקוסיה פתוח וחופשי כמעט לגמרי, הן לתושבים והן לתיירים שגודשים בהמוניהם את העיר היפה.
והעיר אכן יפה, כעת שממון רב, מתנת האיחוד האירופי וסוכנויות האו"ם השונות, מושקע בשיקומן ובשימורן של שכונותיה הציוריות. לשני חלקי העיר תוכנית-אב משותפת וכן מערכת ביוב אחת. בני-נוער משתי הקהילות נפגשים כדי ללמוד אלו את שפתם של אלו ב"בית לשיתוף-פעולה", הפועל בהצלחה בחסות בינלאומית באזור החיץ שבין שני חלקי העיר. נראה כי שני הצדדים לסכסוך מצאו דרך לחיות עם חלוקתה הלא-מוסכמת של העיר, היקרה לשניהם, ואף להפיק ממנה את המירב בנסיבות הקיימות.
לטוס ארבעים דקות לשיעור
לא דין ניקוסיה – הקטנה והחילונית באופיה – כדין ירושלים הגדולה, המנומרת במקומות קדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים (שלעתים הם סמוכים ולעתים הם אותו אתר ממש) ואשר שתי אוכלוסיותיה העוינות יוצרות פסיפס גיאוגרפי מורכב וסבוך. אבל העיקרון הוא דומה: תשע-עשרה השנים בהן הייתה ירושלים חצויה היו ברובן שנים של שקט.
ייתכן ומה שנראה כעת מפחיד ובלתי-אפשרי יתגלה בעתיד כבלתי-נמנע. יתכן שכאשר תחולק ירושלים שוב לשתי בירות לאומיות, המשתפות פעולה בפיתוחה של העיר ובטיפוחה, ייתכן ונגלה כי שד החלוקה – חלוקה שתיעשה במסגרת הסכם ובחסות בינלאומית – אינו נורא כל-כך.
אירועי החודשים האחרונים חשפו שוב את מה שכולנו למדנו מאז דצמבר 1987 ושוב מאז ספטמבר 2000: בפועל, ירושלים איננה מאוחדת. כל נסיון ישראלי לאיחודה נעשה כמס-שפתיים, וממילא נדון לכישלון. ייתכן וכדאי להציץ אל הנעשה בבירתו של האי השכן כדי לשאוב השראה לקראת אפשרות של חלוקת העיר מחדש. אולי הפתרון נמצא ממש מתחת לאפינו, מרחק ארבעים דקות טיסה, ושנות-אור רבות, מירושלים השסועה והמדממת.
אלדד ברין הוא יליד ותושב ירושלים, בעל תואר מוסמך בגיאוגרפיה עירונית ומורה-דרך המתמחה בסיורים גיאופוליטיים בעיר
> סובלנות פנים-יהודית על חורבות קברים מוסלמים בירושלים
מעבר הגבול לניקוסיה התורכית (John Higgins CC BY-NC-SA 2.0)
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
