הדרך לסיום הכיבוש עוברת בשיפור הדרגתי של זכויות האדם בשטחים

כותב אורח: יריב מוהר

בשנים האחרונות נראה כי התחושה של יותר ויותר מחבריי בשמאל היא שהפתרון לכיבוש לא יבוא מהחברה הישראלית ההולכת ומקצינה – אלא רק כתוצאה ממהלך חיצוני כמו לחץ בינלאומי. זו מעין ציפייה ל"דאוס אקס מכינה", כוח אדיר וזר, בצורת החלטת או"ם, חרם, בידוד או שילוב של מהלכים מול ישראל, שינחתו עלינו מהעולם הטוב והחנון, ויביאו את המדינה היהודית להפסיק את משטר האפליה הצבאי בגדה ואת משטר השליטה ההיקפית על רצועת עזה.

קידום לחץ בינלאומי לסיום משטר דיכוי הוא מהלך לגיטימי בעיניי (גם אם אני מתנגד לחלק מצורות הלחץ כמו חרם כולל על ישראל). אלא שגישת הישועה מבחוץ הופכת את הפנייה החוצה מעוד כלי חשוב במאבק בכיבוש, למושא התקווה היחיד האפשרי. לפי תפיסת מאמיני הישועה מבחוץ התמיכה בתהליך השלום הולכת ומתרחקת בקרב הישראלים, ובנושא הפלסטיני בכלל לא ניתן לשכנע אותם.

כך המקסימום שנותר לעשות זה לזעוק קצת נבואות זעם מוכיחות, שטכנית מופנות לישראלים אך מהותית לא מנסות לתקשר איתם. חלק מהטיעון הוא שגם הממסדים המשפטיים והמנהליים הישראליים – כולל בג"ץ – בסך הכל משרתים את הכיבוש לדידם של אלו ואין מה לתלות בהם תקוות. אכן, יש בכך יותר משמץ של אמת.

> החייל היורה לא לבד: המורשת של חטיבת כפיר

בהתאמה, אנשי הישועה מבחוץ מביעים לא פעם חששות והסתייגויות ממאבקים תהליכיים שמטרתם לכרסם במידת הדיכוי של המדיניות הישראלית בשטחים – כרסום שהוא לב פועלם הקלאסי של ארגוני זכויות האדם. אם המטרה היא לחץ מבחוץ, הרי שכל צעד הדרגתי ותהליכי נתפש ככזה המסכן את המטרה הגדולה. הגישה הזו מציבה את סיומו המוחלט של משטר הכיבוש לא רק כאופק רצוי המשותף לכולנו, אלא כקריאה היחידה הרלוונטית כאן ועכשיו. היא מבלבלת בין חזון נכסף ליעדים ישימים בדרך.

כיבוש נאור?

אני מאמין שדווקא הגישה התהליכית למאבק בדיכוי הפלסטינים היא הפתח הנכון ביותר לפעולה אפקטיבית, ושיש אף להרחיבה ממאבק בעוולות נקודתיות למאבק בקווי מדיניות רוחביים שמפעילה ישראל בגדה – למשל האפליה בתכנון ובפיתוח. זאת כשלב ראשון לשינוי הדינמיקה בין העמים. בשל החשיבות שאני רואה בתהליכיות, אבקש להתמודד עם תפיסת הישועה מבחוץ המצפה ל"מאבק-קפיצה", שיוביל לסיום מוחלט של הכיבוש כבר עכשיו.

ראשית החששות של המתמקדים בישועה מתוך לחץ בינלאומי מובנים לי מאוד. חשש מרכזי כזה הוא שהצלחת מאבקים לשיפור המצב תחת השליטה הישראלית הצבאית בפלסטינים עלולה ליצור אשליה של "כיבוש נאור". והרי ברור לכל מי שתפיסה דמוקרטית מנחה אותו כי שליטה על נתינים חסרי זכויות איננה מוסרית ולא משנה כמה "נחמדה" היא תהיה.

מצב כזה עלול גם ליצור כרסום בתדמית הבינלאומית הרעה של השליטה הישראלית בשטחים. מכאן שעלולים להיבלם תהליכי לחץ בינלאומי על ישראל. טענה נוספת היא שבישראל הזמני הוא הקבוע, ולכן מה שנדמה כתהליך הדרגתי לשיפור פשוט יתקבע כמצב קבוע של כיבוש "לייט", בסגנון בנט – כיבוש שזורק לפלסטינים כמה "עצמות" אך שומר את מהותו הדכאנית. גם זו כמובן טענה חזקה.

עם זאת, אני מזהה מספר בעיות בגישה האנטי-תהליכית. ראשית, ההישענות על תקווה ללחץ בינלאומי שמה אותנו במקום פסיבי. במציאות שמחוץ לדף המסרים של "אם תרצו" ודומותיה, ההשפעה של השמאל הישראלי על הממסדים החזקים בעולם היא אפסית. יוצא שאנו מתמקדים בלחכות לדבר מה שהשפעתנו עליו מזערית, ושאם יקרה – מה טוב, ואם לא יקרה אין לנו הרבה מה לעשות בנידון. כך לא נוהג מחנה פוליטי, כך נוהג מחנה דתי-משיחי.

שנית, כלל לא בטוח שהלחץ הבינלאומי הזה כה קרוב. הזירה הבינלאומית הפכפכה ולא ברורה, ותהליכים כמו עליית מעצמות העולם השלישי, כמו סין והודו, לא מאפשרים לחזות עד כמה באמת קרוב לחץ משמעותי כזה. גם האיום של הג'יהאדיזם הגלובאלי נותן נקודות אמפתיה לישראל בעולם המערבי ונקודות שליליות לפלסטינים.

> מדיניות התכנון של ישראל בגדה: סיפוח ללא זכויות

בנוסף, הגישה שיוצאת נגד "שיפור" תנאי הכיבוש, רוויה בתחושה ש"צריך שיהיה יותר רע כדי שיהיה יותר טוב". זהו הימור על החיים של כולנו – ובפרט על החיים של הפלסטינים, שיסבלו הרבה יותר מהרע הזה.

להוריד את מפלס האלימות

ולבסוף, זה נכון שקל יותר לצאת נגד משטר צבאי שהאלימות שלו מוחצנת ומובהקת. אך גם לכך יש צד שני: הניסיון לאתגר את ישראל לכל הפחות להתחיל לכבד זכויות נרחבות של הפלסטינים כבר עכשיו, יכול לחשוף עד כמה לא מדובר בשליטה ביטחונית שנובעת מחשש להקמת "חמאסטן" בגדה.

לו תסכים ישראל באורח פלא כן לסיים סדרה של הפרות של זכויות הפלסטינים גם בתוך מסגרת המצב הקיים, הרי שהדבר דווקא יקשה על תחזוקת הכיבוש. שיפור מצב זכויות האדם בשטחים – לא רק ב"פירורים" של הטבות כלכליות, אלא בתפיסה מהותית, הכוללת שמירה על זכויות הפלסטינים במקרקעין שלהם ובתכנון ובפיתוח – עשוי לבלום השתלטות של מתנחלים על אדמות של פלסטינים. כך תיבלם הפיכת הגדה לכר לפיתוח יהודי-ישראלי על חשבון זכויות הפלסטינים במרחב.

שיפור מצב הזכויות של הפלסטינים צפוי להשליך גם על היחסים בין העמים ועל מפלס האלימות. התפיסות הימניות והגזעניות בישראל התחזקו בקשר ישיר עם גלי אלימות מהצד הפלסטיני. מהלך של שיפור זכויות הפלסטינים יוצר פתח להורדת מפלס האלימות והשנאה, וכך מאפשר תחילתו של תהליך פיוס ויכולת לדמיין עתיד אחר.

בארגז הכלים שלנו עדיין נותר פטיש הלחץ הבינלאומי. דווקא אם, בהמשך לגישה התהליכית, יכונו יחסים אחרים, שפויים יותר ואלימים פחות, בין ישראלים ופלסטינים, תתקשה ממשלת ישראל לתרץ את המשך קיום שליטתה על הפלסטינים. כיום הקלף של ההכרח הביטחוני חזק ומשכנע גם בבריסל, לונדון ופריז למודות הטרור, ולא רק בכנסיי איפא"ק בוושינגטון.

כשהדרך להסכם שלום מדיני נראית חסומה, ואופציית הלחץ הבינלאומי לוטה בערפל ואיננה בשליטתנו, הגישה התהליכית היא אופציה שמאפשרת לשמאל בישראל לפעול.

יריב מוהר עוסק בדוברות בתחום זכויות האדם. הוא מיוזמי פרויקט "מעבר לשלום המדיני", המבקש לקדם מאבק למען זכויות הפלסטינים כדרך תהליכית למאבק בשליטה הישראלית הצבאית בשטחים.

> הקלף המנצח של דונלד טראמפ בקרב לבנים עניים