newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא יגרמו לנו לברוח מכיכר ציון

"רצינו לכאוב ביחד את הפיגועים בהם נהרגו ארבעה אנשים. מולנו היתה הפגנה של 'דם יהודי אינו הפקר' וכמה צריך לתת בראש לערבים, ואנחנו רצינו לומר שפשוט דם אינו הפקר, נקודה". עדויות מערב אלים בכיכר ציון בירושלים

מאת:

כותבים אורחים: מיכל שילאור, דניאל אנדרי פילדמן, גיורא כץ והלל פישר

הערב שעברנו במוצאי שבת האחרון (3.10) היה מן הקשים שאנחנו זוכרים כקבוצת פעילים ב"מדברים בכיכר", ויתכן שעלה באלימותו על הערבים הקשים והאלימים מיולי – אוגוסט שנה שעברה, עת התחלנו את פעילותנו בכיכר ציון כתגובה לרצח ארבעת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל, איל יפרח ומוחמד אבו חדיר ז"ל. מאז אנחנו מקפידים להגיע לכיכר ציון בירושלים מידי חמישי בערב ובזמנים נוספים בהם נוכחותנו חשובה כדי להרגיע את האווירה.

מטרת "מדברים בכיכר" במוצאי שבת הייתה לארגן אירוע אבל שיהווה אלטרנטיבה להפגנת הנקמה והשנאה בעיר שהובלה על ידי ארגונים קיצונים בעקבות הרציחות בסוף השבוע. אירוע שבו נוכל לא רק להתאבל בכנות על המוות הנוראי של איתם ונעמה הנקין ז"ל ושל הרב נחמיה לביא ואהרן בנט ז"ל, אלא גם לשמש תיעול לרגשות הקשים של אנשים אחרים. הצטרפו אלינו שני אנשים מיוחדים שתורמים למורכבות התמונה – פעיל הימין אבישי בן ישי ופעילה פלסטינית של מדברים בכיכר. השניים משכו תשומת לב והפכו את האירוע למיוחד ויפה.

ישבנו במרכז כיכר ציון, הדלקנו נרות נשמה ושרנו שירי נחמה ותפילות. היינו כעשרה פעילים של מדברים בכיכר. על רחוב יפו עמדו עשרות מפגינים בהובלת גורמים קיצוניים. אנחנו ישבנו במרכז הכיכר ושמרנו על אווירה רגועה. עוברי אורח עצרו, שאלו שאלות, וחלקם אף הצטרפו למספר דקות למעגל. עם רובם הצלחנו לייצר שיחות חיוביות. רגע השיא של הערב היה כאשר אישה שעצרה כדי לצעוק על הפעילה הפלסטינית שישבה איתנו, סיימה את השיחה כעבור עשר דקות כאשר היא מחבקת אותה.

> כך משתלטים פעילי להב"ה על מרכז ירושלים

פעילי "מדברים בכיכר" מדליקים נרות נשמה ושרים שירי נחמה ותפילות, לפני תחילת המהומה

פעילי "מדברים בכיכר" מדליקים נרות נשמה ושרים שירי נחמה ותפילות, לפני תחילת המהומה (צילום: מיכל שילאור)

לצערנו השיא הזה נקטע קצת לפני השעה עשר, כאשר מובילי הפגנת ימין החלו לצעוד לכיוון נחלת שבעה. הם החליטו להעביר את ההפגנה בדיוק על אירוע הנחמה שלנו, כאשר חלק מהמשתתפים מקללים אותנו בדרך ואף דורכים ובועטים בנרות. בשלב זה קראנו למשטרה, שהייתה איתנו בקשר מאז תחילת הערב, אך כעת נעלמה מהשטח. הפיקוד הבכיר התעלם מאיתנו החל מאותו רגע, ושוטרי מג"ב שהיו בכיכר סרבו לסייע לנו. חשוב לציין שאם השוטרים היו מתערבים בשלב זה כל האירוע החמור שהתרחש בהמשך היה יכול להימנע. האדם היחיד שהתערב וניסה למנוע את האלימות היה אבישי, פעיל הימין שמכיר אותנו מהפעילות שלנו בכיכר ציון, והוכיח שבמקום שבו אין אנשים, הוא היה אדם.

ההפגנה בהובלת להב"ה וכהניסטים אחרים המשיכה בדרכה ובכיכר נותרו אנשים שהשתתפו בהפגנה, אך לא הצטרפו לצעדה. הם הקיפו אותנו, התחילו לקלל ולבעוט בנרות. במשך דקות ארוכות לא הגיע לזירה אף שוטר, על נוכחותם של שוטרי מג"ב בצד השני של הכיכר. עד שהשוטרים הגיעו, כבר הקיף אותנו המון מוסת שניסה להלך עלינו אימים ולגרום לנו לברוח מהכיכר.

בשלב זה השוטרים הקיפו אותנו בגדרות ניידות והגנו עלינו מפגיעות פיזיות ישירות, אך לא ניסו למנוע את ההקנטות כלפינו, או את הקריאות הגזעניות. יתר על כן, היה ניכר שאותם שוטרים מזדהים יותר עם המתפרעים האלימים מאשר איתנו. לדוגמה, כאשר אחד הפעילים ביקש מהשוטרת האחראית לשבת לידינו (כי לנו היה אסור לעמוד) כדי לדון על אופן סיום האירוע, היא ענתה שהיא מתביישת לשבת ליד אנשים כמונו. באחד הרגעים האבסורדים של האירוע ביקשה אחת השוטרות מהפעילה הפלסטינית תעודת זהות ובדקה לה את התיקים באופן מופגן ולקול מחיאות הכפיים של ההמון.

> לאלימות בירושלים יש הקשר, והוא נמצא בכיכר ספרא ובקריית הממשלה

פעילי "מדברים בכיכר" מוקפים בגדרות משטרה לאחר שהותקפו על ידי אנשי ימין בכיכר ציון בירושלים. מדברים בכיכר ניסו לקיים אירוע אבל אלטרנטיבי בעקבות האלימות הקשה בעיר

פעילי "מדברים בכיכר" מוקפים בגדרות משטרה ובהמון זועם לאחר שהותקפו על ידי אנשי ימין בכיכר ציון בירושלים. מדברים בכיכר ניסו לקיים אירוע אבל אלטרנטיבי בעקבות האלימות הקשה בעיר (צילום: גירא כץ)

הגדרות אמנם מנעו מאנשים לגעת בנו פיזית, אך הן לא מנעו מהם להשליך עלינו חפצים. בהתחלה התיזו לעברינו מים, לאחר מכן בקבוקים ריקים ולבסוף בקבוקים מלאים וסיגריות בוערות. בכל אותו זמן ישבנו במרכז הכיכר ושרנו שירים ותפילות, הקפדנו להדליק שוב ושוב את נרות הזיכרון, והראנו למי שהתקיף אותנו, שהאלימות שלהם לא תמנע מאיתנו לקיים את הפעילות שלשמה באנו לכיכר. חלק מאנשינו שלא הספיקו או הצליחו להצטרף אלינו הסתובבו בקהל וניסו לשוחח עם הסובבים, במטרה להרגיע את הרוחות. מאוחר יותר הם סיפרו לנו שבמעגלים הרחבים יותר היו גם אנשים שהביעו הזדהות עם הפעילות שלנו וגינו את האלימות.

כאשר בחרנו ללכת, דרשנו מהשוטרים ליווי מחוץ לכיכר ציון. ההמון המוסת המשיך לרדוף אחרינו במעלה רחוב החבצלת. בשלב זה השוטרים בשטח כבר הבינו את הסכנה, הם ליוו אותנו עד לאמצע הרחוב ושם חסמו את הרחוב אחרינו. משם הלכנו לתחנת המשטרה להגיש תלונה על התנהלות השוטרים בכיכר. חשוב לנו להדגיש שהחוויה השלילית שהייתה לנו הפעם אל מול המשטרה איננה מאפיינת את העבודה השוטפת שלנו בכיכר ואת התמיכה שאנחנו מקבלים משוטרים במרחב לב הבירה ובמחוז ירושלים.

הלוואי שהאלימות במוצ"ש בירושלים הייתה מתמצית בזו שהופנתה כלפינו בכיכר. לצערנו, הצעדה שעברה על פנינו המשיכה להפיץ אלימות וגזענות בכל אשר פנתה. אירועים אלימים כלפי עוברי אורח ערבים נרשמו בממילא, במוסררה ובמרכז העיר.

צפו בפעילי "מדברים בכיכר" מותקפים בכיכר ציון בירושלים, לאחר שניסו לקיים אירוע אבל אלטרנטיבי (צילום: גיורא כץ):

אירועים קשים כמו זה שעברנו במוצאי שבת האחרון מביאים אנשים שונים למסקנות שונות, ואפילו לחוויות קצת שונות. חשוב לנו להביא קולות שונים של מי שהיה שם:

מיכל שילאור: אני חושבת שמה שהכי חשוב לי לכתוב עליו בתוך כל מה שקרה הוא שהוא קרה בלי שום סיבה, בעצם. כלומר, כל מה שקרה התבסס על דעות קדומות. אנשים פשוט חיפשו סיבה לעשות את מה שהם עשו, והם המציאו אותה. בסך הכל רצינו לכאוב ביחד את הפיגועים בהם נהרגו ארבעה אנשים. מולנו היתה הפגנה של "דם יהודי אינו הפקר" וכמה צריך לתת בראש לערבים, ואנחנו רצינו לומר שדם אינו הפקר, נקודה. בסך הכל רצינו להתאבל על יהודים (אפילו לא לגנות אירוע אלים מצד יהודים…). אבל בגלל שישבנו במעגל במקום לקרוא לנקמה, ובגלל שהיינו קבוצה מעורבת ומגוונת, אז אוטומטית הפכנו להיות שמאלנים, עוכרי ישראל, בוגדים. זאת למרות שבאנו לגנות פיגוע ולדבר על הדם שלא היה צריך להישפך.

בתוך כל הדבר הזה, ידעתי שבכל זאת, ואולי אפילו בזכות זאת, הנה אנחנו עושים שינוי. בטוחה שחלק מהאנשים ששתקו שם – (ראיתי את זה בעיניים שלהם) – שאלו את עצמם שאלות. שאלו את עצמם למה יושבת איתנו פלסטינית, ולמה אנחנו איתה. שאלו את עצמם למה האנשים לידם צורחים עם מוות בעיניים. שאלו את עצמם מה הם חושבים בתוך הדבר הזה. ואם אחד או שניים הפכו את החשיבה שלהם קצת, אז כל זה היה שווה את זה.

דניאל אנדרי פידלמן: הדבר המתסכל הוא ההמון, ההפגנות, הסיסמאות. ביליתי מספיק זמן בכיכר כדי לנחש כי עם כל אחד ואחד מאלה שייחלו היום בכל ליבם למותנו הייתי יכול למצוא איזושהי שפה משותפת תוך 5-10 דקות ולהגיע לסולחה. כן, הדברים האלה קורים, הם אמיתיים, והם אמיתיים בהרבה ממה שקרה הערב. אין אנשים רעים. כך למדתי בסוכה המשפחתית שלנו בשומרון, לפני עשרים שנה בדיוק, קורא מילים אותם שם סופר חבול ורדוף במוסקבה הנוראה של שנות השלושים בפיו של יהודי שהוצא להורג בירושלים לפני כאלפיים שנה. אך למרות כל זאת, רשעות ודאי קיימת, צומחת במקומות מהם לא עוקרים אותה. הימנעו מסיסמאות – תחושת הכוח העולה מן היכולת לצעוק דבר מה ביחד, לא שווה את המחיר.

גיורא כץ: אחד הדברים הבולטים ביותר בהמון שהתקיף אותנו במוצ"ש הוא שהיה מדובר ב"אנשים רגילים". רובם לא היו נוער שולים, או פעילים ותיקים בארגון להב"ה. אלה היו אנשים, חלקם צעירים, חלקם מבוגרים, שאנחנו יכולים לפגוש בכל מיני סיטואציות אחרות, ואז הם יראו לנו כאנשים נחמדים וטובים. הידיעה שאני יכול ללכת מחר ברחוב אל מול מישהו שהיה שותף באלימות הזו, ולא יהיה לי מושג שזה הוא, הופכת במידה מסיומת את כולם לחשודים בעיני, וזו תחושה נוראית.

ואחרי כל זה, האבסורד הכי גדול של הערב זה שההמון המוסת שבא לכאורה למחות על הרציחות המזעזעות, הוציא את זעמו כלפי אירוע לזכרם של אותם נרצחים. מי שעושה דבר כזה לא זועם על רציחות כאלה או אחרות, הוא פשוט אדם אלים שמחפש תירוץ להוציא את האלימות והשנאה שלו.

הלל פישר: להיות בנאדם, זה עניין של עבודה עצמית. זה בעצם פירוש המימרא, במקום שאין איש השתדל להיות איש. פשוט כי זה לא מובן מאליו. ובמוצ"ש אנשים היו בהמות; אנשים הרשו לעצמם להתמסר לבהמיות גרידא, ליצרים האפלים שלהם. כשאנשים מתמסרים ליצרים ולאלימות הם מחללים שם שמיא. במוצ"ש היה חילול שם שמיא כל כך נוראי שאני לא יכולתי להכיל את זה. זה מצד אחד קצת שבר אותי, ואני באמת עדיין קצת שבורה ולא מצליחה להתרומם מזה. אבל מצד שני הפעילה הפלסטינית של מדברים בכיכר ישבה על ידי והבינה לגמרי למה אני מתכוונת כשאמרתי לה שעכשיו אנחנו נשארות כאן ומקדשות שם שמים. אתמול אנשים התבהמו והפסיקו להיות אנשים. אני חושבת שלפחות חברי מדברים בכיכר הצליחו להיות אנשים.

הכיכר הזאת שלנו, וגם העיר והמדינה. אנחנו לא הולכים לשום מקום, ונהיה שם ונמשיך. אנו נחזור מחוזקים ביום חמישי וכגיבורים, לפחות בעיני עצמנו (ולמרות הכל, גם בעיני אלו שיהיו שם, מאלה שראו אותנו בלילה האחרון), שיודעים למען מסר חברתי כל כך חיוני במדינה הזו, לסכן את עצמם ולהמשיך לעשות אותו. חלק יאהבו אותנו וחלק לא, אבל כולם ידעו שאנחנו יציבים ומפוקסים, כמו שהיינו במוצאי שבת בכיכר.

מיכל שילאור, דניאל אנדרי פילדמן, גיורא כץ והלל פישר הם פעילי מדברים בכיכר.

> הבעיה עם 'לה פמיליה' לא מתחילה במגרש הכדורגל ולא מסתיימת בו

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf