כך נראה בית בעזה אחרי שהפך לעמדה צבאית

כותב אורח, וצלם: אלכסנדר נבוקוב, עזה

אני נמצא בתוך בית פלסטיני בעזה, אחרי שהחיילים הלכו. ההרס כאן ניכר בכל פינה. הרהיטים הפוכים, את כל הבגדים העיפו מחוץ לארונות והם מונחים בערבוביה על הרצפה. אני מנסה להימנע מלדרוך עליהם אבל לא מצליח. אני פוסע על בגדים, על זכוכית שבורה, שאריות של אוכל, מחסניות ותרמילים בגדלים שונים.

בתוך הבית, בכמה אזורים, כתובות בעברית וסימנים ושרטוטים שנעשו בטוש ובספריי. על קירות הבתים באזור מצוירות מפות גדולות, וכן טבלאות שמציגות לוחות שמירה של חיילים.

הבית שאני נמצא בו כרגע הוא כנראה הבית שממנו נורה סאלם שמאלי. סאלם נורה ונהרג מול עיני, במרחק מטרים ספורים ממני, בשג'עיה. הוא היה נער שניסה להציל את קרובי משפחתו בזמן שהיה אמור להיות הפסקת האש.

זו לא הפעם הראשונה שלי כאן. הבית הזה הוא אחד מארבעה בתים שאני נכנס אליהם שוב ושוב. בכל הארבעה השתמשו חיילים, וההרס הנגלה לעין זהה. אני מלווה צוות טלוויזיה ומצביע על סמני "איקס" על יד החלונות, מצדו החיצוני של הבית, שריססו החיילים בספריי כסימן לכוחותיהם שלא לירות על הבית. אני מראה להם את שקי החול על יד החלונות, העשויים מציפיות של כריות מהבית, ציפיות שהחיילים מילאו בחול.

מאיפה יש חול בבית? בשביל זה שברו את המרצפות והוציאו את החול שמתחת.

אנחנו מסתכלים על אריזות של תחתונים ובתחתונים משומשים שנשארו זרוקים על הרצפה. יש גם קופסאות שימורים ריקות עם כיתוב בעברית וכריכים בשקיות, שתי חולצות צבאיות שנשכחו מאחור וכומתה בצבע כחול כהה. מסכי הטלוויזיות מנופצים, ולצידם הפטישים.

בחתונות פלסטיניות מקובל להעניק לכלה תכשיטי זהב, אך קופסאות התכשיטים שבבית ריקות עכשיו. לפני מספר ימים הראה לי אחד מבעלי הבתים לא רק את הקופסה הריקה אלא גם את התעודה שמאשרת את ערך התכשיטים הנעדרים. סיפרתי על כך למישהי שאני מכיר שעובדת באו"ם כאן. היא אישרה באוזני שהם קיבלו דיווחים דומים מבתים לכל אורך הגבול בעזה בהם התבצרו חיילים ישראלים. הצבא המוסרי בעולם.

צוות הטלוויזיה נרתעים ומתרחקים ברגע שהם מתחילים להריח את הסרחון שמגיע מכיוון השירותים. אני יכול לדווח ממראה עיניי שבכל הבתים המראה הוא אותו מראה, כזה שמעלה חשד שבטירונות לא לימדו אותם להוריד את המים בגמר השימוש.

אני מוציא קוראן ומראה לצוות כיצד כל הדפים בפנים נתלשו. אני מרים כריכה של אלבום תמונות, פותח אותו, ובפנים חסרות כל התמונות שהיו בו פעם. הרס הזיכרונות של פלסטינים היה מאז ומתמיד כלי בלוחמה הישראלית. זיכרונות והיסטוריה, הרי, מהווים את המצע עליו נבנית זהות לאומית.

אנחנו עולים לגג ואני מצביע לעבר הבתים האחרים שנתפסו כעמדות, שיחדיו מהווים לקט נקודות אסטרטגיות שמהן ניתן לצפות על רדיוס גדול. מולנו, למטה, משטח ריק שלפנים היה בוסתן פורח. אני מסתובב לצד השני ומצביע על חלקת אדמה המרוחקת כמאה מטרים מאיתנו, בסמוך לגבול. לאורכה ניתן לראות בבירור סימני צמיגים. לפי הסימנים נראה שהטנקים עמדו בשורה מסודרת זה לצד זה וירו ישירות לעבר הבתים. אני מראה לצוות העיתונאים גם אסם שבתוכו מתו פרות וגמלים. אפשר להניח בבטחה שאף אחד מהגמלים לא מת מצמא.

היום הוא היום האחרון של הפסקת האש, שהוארכה כבר כמה פעמים. אין סיבה להאמין שיאריכו אותה שוב. גם אין סימנים לכך שהצדדים מסוגלים להגיע להסכם בקהיר. אנחנו עוזבים את הבית ומגלים שאנחנו לא לבד. לצדנו צועדות המשפחות שבאו לבחון את הנזקים לבתיהן ההרוסים, ועכשיו הן כולן שוב בדרכים, ילדים רכים על הכתפיים וציוד מינימלי והכרחי שהצליחו לחלץ ביד.

הם יוצאים מהבתים כמו פלגי מים קטנים, שמחפשים את הנחלים בדרך אל הים. מספר ההולכים בכבישים הולך וגדל. משפחות חוזרות לבתי חברים ומכרים או לבתי ספר של האו"ם. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם לא מדובר במנוסה מבוהלת. הם פשוט הולכים, חלקם בידיעה שהפעם כבר לא משאירים דבר מאחור.

> אני יושב בבית החולים אל-שיפא, מוקף בדוחות על המתים והפצועים

אלכסנדר נבוקוב הוא פעיל בינלאומי שנמצא כרגע בעזה.