חדשות מעולות: הממשל האמריקאי מתחיל להלחם בהפרטת הכליאה
ארה"ב מחזיקה ברבע מהאסירים בכל העולם. הזינוק במספר הכלואים בעשורים האחרונים נבע בין היתר מחקיקה שקידם הלובי של תאגידי כליאה פרטיים. עכשיו היחס לכליאה מתחיל להשתנות, גם בארה"ב וגם כאן
אלה אולי החדשות הטובות ביותר של השנה: משרד המשפטים האמריקאי הודיע שיפסיק את הכליאה של אסירים פדרליים בבתי כלא מופרטים, והממשל יחזור לניהול מלא של מערך הכליאה.
המהלך שמהווה עוד צעד במדיניות של ברק אובמה לתיקון הנזק העצום שיצרה מדיניות הכליאה של העשורים האחרונים (עליה דיבר בהרחבה ובאופן ראוי לציון בין היתר עם יוצר "הסמויה", דיוויד סיימון, בשנה שעברה. ראו סרטון פה למטה), מגיע בעקבות דו"ח של משרד המשפטים שמצא שבתי הכלא הפרטיים גם לא חוסכים כסף למדינה וגם מסוכנים יותר לאסירים ולסוהרים בשורה ארוכה של מדדים. ובעוד שמדובר בשלב זה רק בבתי הכלא הפדרליים-המופרטים, כשרוב האסירים בבתי כלא מופרטים יושבים בבתי כלא של המדינות השונות בארה"ב ולא יושפעו מיידית מהמלך, אפשר מאוד לקוות שהאיתות מהבית הלבן יחלחל עם הזמן מטה וישפיע על האסירים כולם.
בכל דיון על כליאה בארה"ב צריך קודם כל להזכיר את הנתונים הפסיכיים הבאים: ארה"ב היא המדינה עם מספר האסירים הגדול ביותר בעולם (למעלה מ-2.2 מיליון), ועם שיעור האסירים השני הגדול בעולם (אחרי איי סיישל הזעירים, שהם לא ממש דוגמא). כמעט רבע (!) מכלל האסירים בעולם, וכשליש (!!) מאסירות העולם, יושבים בכלא בארה"ב, שאוכלוסייתה מהווה פחות מ-5 אחוז מאוכלוסיית העולם. שחורים והיספנים נכלאים באופן בלתי פרופורציונלי לגמרי לחלקם באוכלוסייה הכללית.
> ההתנגדות לכליאה בדרך למיינסטרים
שיעורי הכליאה בארה"ב התחילו לזנק דרמטית בסביבות 1980, ומספר האסירים הכפיל את עצמו תוך עשור ואז שוב תוך עשור. ב-1984 התחיל מהלך ההפרטה של מערך הכליאה, וכיום קצת יותר משמונה אחוזים מהאסירים האמריקאים יושבים בבתי כלא מופרטים.
המספר הזה אולי קטן (על אף שעדיין מדובר ביותר ממאה אלף אסירים), אבל ההשפעה של מערך הכליאה הפרטי היא גדולה הרבה יותר. מרגע שנכנסו לשוק בתי הכלא הפרטיים נוצרה תעשייה שלמה שהרווח שלה תלוי בכך שכמה שיותר אנשים יישלחו לכלא, על כל עברה כמעט, ויישבו לכמה שיותר זמן – אינטרס מנוגד לזה של חברה שמעוניינת יותר בשיקום ובקיום חיי קהילה בריאים.
האינטרס יצר לובי, והלובי אכן הוביל להחמרה מתמשכת בגובה העונשים ובחוקי כליאה. כך למשל לא עבר עשור מהופעתם של בתי הכלא הפרטיים וכבר בעוד ועוד מדינות ברחבי ארה"ב התחילו להעביר את חוקי ה"שלוש פסילות", שגוזרים עונשים חמורים במיוחד (עד מאסר עולם) על מי שעובר שלוש עבירות "רציניות" שונות, כשההגדרה משתנה ממדינה למדינה. כיום ב-24 מדינות בארה"ב יש חוקים כאלה, ובחלקן התוצאה לא הייתה ירידה בפשיעה החמורה, אלא רק עלייה דרמטית במספר האסירים שיושבים תקופות ארוכות על עבירות לא אלימות (כך למשל בקליפורניה).
ועכשיו, אחרי שלושים שנים של הפרטה בבתי הכלא, ואחרי עלייה משמעותית בשיח הציבורי הביקורתי על מערך הכליאה ועל עצם הכלי של כליאה בשנים האחרונות, החליטו במשרד המשפטים לשים סוף לעניין הזה. מה שנקרא: "טוב, אז לא". ככה, יום אחד משנים כיוון. סביר להניח שהאסירים שישבו בבתי כלא פדרליים מופרטים בתנאים נחותים לא יקבלו פיצויים על מה שהמדינה עשתה להם. גם לא התנצלות. גם לא כל האנשים שנפגעו מחוקים שעברו בלחץ לובי מערך הכליאה. פשוט ככה: "טוב, אז לא".
ולכן כן, אלה חדשות מעולות. וצניחת המניות של חברות הכליאה גם היא נפלאה. וגם המצע של הנשיאה המסתמנת הילרי קלינטון, שבעלה חתום על חלק משמעותי מהזינוק בכליאה, כולל כבר רפורמה במערכי השפיטה והכליאה. אבל את הצהלה בגרון חונקת המחשבה כמה מליוני בני אדם נאלצו לסבול מהמהלך ההרסני הזה של הפרטת והגברת הכליאה, שהלכו יד ביד בארה"ב במשך שלושים שנה.
> עוזי דיין שובר שתיקה: כך טייחתי הריגת חמישה פלסטינים חפים מפשע
כלא אלקטרז (אילוסטרציה: Wally Gobetz CC BY-NC-ND 2.0)
והערה אחרונה, עלינו כאן
גם בארץ היה ניסיון להתחיל בהפרטה של בתי הכלא. הכנסת העבירה ב-2004 חוק שמתיר הפרטה חלקית של שב"ס, כמו תמיד בשם היעילות והחסכון. פרשנים כלכליים כמו נחמיה שטרסלר מ"הארץ" תמכו בהתלהבות. לב לבייב זכה במכרז להפעיל את בית הכלא הראשון. פעילות ופעילים מחויבים התגייסו למאבק ציבורי. המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן ואחרים הגישו עתירה לבג"ץ, וב-2009 התקבלה ההחלטה החשובה שאסרה על המדינה להעביר סמכויות יסוד בסיסיות כמו כליאה לידי זכיין פרטי, שכל מטרתו להרוויח כסף מהאסירים. אם נסתכל על הנסיון האמריקאי ועל דו"ח משרד המשפטים החדש שם – נראה שהשופטים החליטו בצדק.
כמו שכתבתי פה לאחרונה, השיח הביקורתי על הכליאה מחלחל לאחרונה למיינסטרים גם בישראל. מדו"ח ועדת דורנר ועד קולות חדשים מלב הממסד שמציעים פתרונות חלופיים לענישה ושיקום מחוץ לבתי הכלא – הרעיון שכליאה היא לא פתרון צובר יותר ויותר אוהדים בארץ. מערך הכליאה האכזרי והגזעני של ארה"ב צריך לשמש לכולנו תמרור אזהרה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
